ט"ו באב חג האהבה – "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (מסכת תענית)

ט"ו באב (מועד)

ביהדות, ט"וּ באב (חמישה עשר בחודש אב) מצוין כיום מועד שאין אומרים בו תחנון ומגבירים בו את לימוד התורה. חז"ל הציעו סיבות היסטוריות שונות לחג, והיו מן החוקרים שהציעו לחג סיבות חקלאיות. המשנה מציגה את ט"ו באב כיום שבו בני ישראל לובשים בגדי לבן שאולים, והנשים היו יוצאות לרקוד בכרמים. בישראל מצוין ט"ו באב בעיקר כיום פיוס ואהבה, על פי מאמר מפורסם של חז"ל, "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים".

החג בספרות חז"ל

המקור לחג ט"ו באב מופיע במשנה בסוף מסכת תענית, בה מתואר החג כיום טוב השווה במעמדו ליום הכיפורים.

	אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בני ירושלם יוצאין בכלי לבן שא[ו]לים, שלא לבייש את מי שאין לו‏[1] – כל הכלים טעונים טבילה – ובנות ירושלם יוצאות וחולות [=מחוללות] בכרמים. ומה היו אומרות: שא נא עיניך, בחור, וראה מה את בורר לך; אל תתן עיניך בנוי – תן עיניך במשפחה.‏[2]
– משנה תענית ד, ח (על פי כתב יד קאופמן)

אירועים בתאריך זה

בתלמוד הבבלי‏^[3] מונים חז"ל שישה אירועים שהתרחשו בתאריך זה:

• יום שכלו בו מתי מדבר – על פי המדרש, חטא המרגלים אירע בתשעה באב, וכעונש, בכל שנה בני ישראל במדבר היו חופרים לעצמם קברים בתשעה באב ומחכים בתוכם למותם; חלק מהגברים היו מתים, והשאר ידעו שקבלו עוד שנה לחיות. בשנת הארבעים במדבר אף אחד לא מת בקברו ועל כן הם המשיכו להיכנס לקברים בלילות שלאחר מכן מתוך מחשבה שאולי טעו בתאריך. משהגיע ט"ו באב, ליל הירח המלא, הבינו שהעונש תם וחגגו את סיומו. ביום זה חזר "הדיבור" אל משה – כלומר הנבואה (היא דבר ה'), שפסקה מאז חטא המרגלים בשנה השנית לשהותם במדבר, חזרה אל משה עתה בשנה ה-40, וזה היה סימן לסיום גזירת נדודי דור המדבר ופתיחת תקופת דור באי הארץ.

• יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (התרת נישואים בין השבטים) – בעקבות פרשת בנות צלפחד ובקשת בני שבט מנשה נקבע שבת יורשת נחלה תתחתן רק עם חתן משבטה כדי שהנחלה לא תעבור לשבט אחר. עם התבססות בני ישראל בארץ, נטשטשו הגבולות בין השבטים ונתבטלה תקנה זו. ויש אומרים שמלכתחילה הלכה זו הייתה רק לתקופת כיבוש הארץ.

• יום שהותר שבט בנימן לבא בקהל (הותר להתחתן עם שבט בנימין) – לאחר מלחמת האחים שהייתה בעקבות פרשת פילגש בגבעה, נשבע העם שלא ייתנו לבני בנימין נשים מישראל, ולאחר מכן הצטערו על ששבט בנימין עומד להיכחד, ועל כן הציעו שצעירי בנימין הרווקים יגיעו אל כרמי שילֹה ו"יחטפו" מבין המחוללות את בת זוגם.

• יום שפסקו לכרות עצים למערכה – היום בו סיימו את כריתת העצים לבית המקדש עבור המערכה שעל מזבח העולה, שכן מאותו היום ואילך יורד כוחה של החמה באופן שכבר ניכרת לחות בעצים הגורמת לחשש שיהיו בהם תולעים הפוסלות אותם למזבח. מספר הסברים ניתנו לשמחה על דבר זה. הרשב"ם בבא בתרא כותב שהשמחה היא על השלמת המצווה, כפי שחוגגים בסיום לימוד מסכת בגמרא וכדומה. רבנו גרשום מאור הגולה כותב שהשמחה היא על כך שאין צורך לעבוד בכריתת עצים וניתן להקדיש יותר זמן ללימוד תורה‏^[4]. היו גם שכתבו שהשמחה היא על שהעצים לא ייכרתו.

• יום שביטל הושע בן אלה את הפרוסדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים לירושלים (פרוסדאות, או פרדסיות = שומרי הגבול) – מלך ישראל ירבעם בן נבט, שפילג את ממלכת ישראל המאוחדת, חשש מהתערערות שלטונו וקבע שומרי גבול שאסרו על בני ממלכת ישראל לעלות לרגל לירושלים שבממלכת יהודה. חוק זה נשמר במשך דורות בממלכת ישראל, עד שהמלך הושע בן אלה ביטל זאת והכריז כי כל הרוצה לעלות לירושלים – יעלה. בכך התאפשר לבני ממלכת ישראל לחגוג את שלוש הרגלים בירושלים יחד עם בני ממלכת יהודה, וזאת לראשונה מאז פיצול הממלכה המאוחדת.

• יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה – קבורת הרוגי ביתר, הם הרוגי מרד בר כוכבא, אשר במשך זמן רב לא היה אפשר להביאם לקבורה. חז"ל גם מציינים שהיה בכך נס: על אף הזמן הרב שעבר מאז מיתתם, גופותיהם לא הסריחו. הברכה הרביעית בברכת המזון, ברכת "הטוב והמטיב", תוקנה בעקבות מאורע זה.

הגמרא גם מביאה את דברי רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל – הערוך מפרש ש"יום תבר מגל" הוא "יום שבר הקרדום" – המתייחס לחגיגת הפסקת כריתת העצים למערכה‏^[5] וכן מפרש רש"י בגמרא תענית. על פירוש זה הקשו שאין לזה קשר למגל, אלא לקרדום או גרזן בו חוטבים עצים. על כך היו שענו שהמגל הוא רק סמל לכל דבר המשמש ל"קצירת דבר"‏^[6]. הסבר שונה ניתן על ידי יעקב בריל הטוען שיום תבר מגל הוא יום חגיגת סיום הקציר, שהיה לדבריו חג חקלאי קדום‏^[7].

הגמרא גם מציינת את ט"ו באב כיום שממנו והלאה הלילות מתארכים ויש להגביר בהם לימוד תורה.

פירושים שונים נאמרו לגבי המכנה המשותף לששת האירועים. יש אומרים שכולם מתקשרים לאהבה ואחדות ישראל ובכך מהווה ט"ו באב תיקון של תשעה באב, בו נחרב בית המקדש בגלל שנאת חינם. פירוש נוסף הוא שכל האירועים מביעים נחמה ותיקון של מצב קשה. זה מתאפיין גם בכך שט"ו באב חל בליל ירח מלא (כמו בכל מחציתו של חודש ירחי); השמחה הגדולה במילואה של הלבנה היא מפני שבני ישראל נמשלו ללבנה, שדווקא לאחר שהיא יורדת עוד ועוד מתחילה העלייה שלה ויום ט"ו באב מסמל את שיא העלייה שלאחר הצער והירידה הגדולה של ימי בין המצרים ותשעה באב.‏^[8]

דוגמה לכך אנו רואים בפיוט – יוצר שנכתב לט"ו באב בשם: בה"י באב אמצא שמחה. (נכתב בתקופת ימי הביניים).

	בה"י באב אמצא שמחה, באם הבנים שמחה, גם לא בא לה כזה יום, וכיום סליחה, דורשי אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. בה"י באב היו יוצאות וחלות בכרמים לראות, זה היום היה אהבה למאות, חושקות צאינה וראינה משפחות נאות. טוב לאם הבנים שמחה, יום זה בו לשמחה, כי מוכן הוא כיום סליחה, להיוה הנאה ל-אום משעבוד נחה. בה"י באב שש ורצה, עוברת בבנות היפה כתרצה, פודה כגבור יצא, צפצפה בקולה וזה צור פצה. בה"י באב קח מני אסון, רבת בו שמחה וששון, שלח קול חסון, תכפתי גאולה בקול שמחה וששון.
– כתב יד עתיק, מפרסומי המכון לחקר השירה העברית.

זיהוי החג במקרא

בסיפור פילגש בגבעה‏^[9] מוזכר חג עברי קדום שנחוג "מימים ימימה".

	וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֶת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן. וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן
– שופטים כא, יז–כא

מהתיאור בתנ"ך נראה שמדובר על חג הקשור לכרמים, מן הסתם בקשר לבציר. ישנם המזהים חג זה כיום ט"ו באב‏^[7]‏^[10], החל באמצע תקופת הבציר, שנמשכת בין יולי לספטמבר. קשר בין כרמים לאהבה נמצא למשל במגילת שיר השירים: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי" (שיר השירים א, יד); "אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שם ח, ב), וחגיגות בכרמים מופיעות גם במקומות נוספים בתנ"ך.‏^[11]

חג חקלאי

היו ששיערו שט"ו באב היה חג חקלאי קדום. יעקב בריל, במאה ה-19 ייחס את החג לסיום הקציר‏^[7]. נתנאל אלינסון מציע שט"ו באב היה חג הבציר‏^[12]. אפרים הראובני וחנה הראובני ייחסו את החג דווקא להתחלת פריחת החצב והבשלת הזיתים. לטענתם, הכרמים בשילה הם כרמי זית ולא כרמי ענבים, שכן אלו יותר מתאימים למארב לחטיפה. הראובני מציינים שזמן ט"ו באב מתאים לחג בגלל ההפוגה בעבודות החקלאיות בין עונת הבציר והקטיף, לעונת האסיף והחריש‏^[13].

החג בדורות האחרונים

בזמן הגלות צויין ט"'ו באב באי אמירת תחנון בתפילה כבשאר ימי החגים וימים שיש בהם קצת שמחה‏^[14]. במנהגי עדות שונות ניתן למצוא זכר ליום זה בתקנות קהילה שונות הקשורות לענייני שידוכים וחתונות כגון בהשתדלות מיוחדת להכנסת כלה, וכן תקנות נוספות או כינוסי קהילה. דוגמה לריבוי חתונות ביום זה ניתן לראות בסיפורו של ש"י עגנון "בשעה אחת", המתאר את עיירתו בוצ'אץ' המתרחש כולו בט"ו באב, בחצי השני של המאה ה-19, ובו מתואר ט"ו באב כיום שהרבו להעמיד בו חופות.

יודעי ח"ן ציינו את ט"ו באב כיום של קצת שמחה והגברת לימוד תורה:

	בט"ו באב ירבה קצת שמחה כי יש עילוי לשכינה כמו שאמרו בזוהר ח"ב קל"ח, ויזהר להוסיף בתורה בלילה.
– מורה באצבע לרב החיד"א סימן ח' רל"ח

בספרי הקבלה, המוסר והחסידות מצוין יום זה כיום תחילה וראש לימי הדין ולכן חסידים ואנשי מעשה היו מתחילים לעשות כבר בו את חשבון הנפש, וכן לאחל את ברכת הכתיבה וחתימה טובה כפי שנהוג בדרך כלל החל מראש חודש אלול. במאמר על היום של הרב חיים אלעזר שפירא, מצוין היום כ-40 יום קודם ליום בריאת העולם בכ"ה באלול‏^[15].

בתקופת תנועת ההשכלה היהודית ובתקופת תחיית הלשון העברית והציונות אחריה עלתה התייחסות ספרותית מחודשת לט"ו באב, או למחולות בכרמי ארץ ישראל, בתיאורים השואבים לרוב השראה מהמקורות הקדומים במסורת היהודית. בתקופת העליות שלפני קום המדינה הייתה התייחסות ביום זה לעניינים חקלאיים ויישוביים, ומאחר שתקופת בציר הענבים בארץ נמשכת חודשים, היו שבחרו לחגוג את יום זה כחג יין ובציר ענבים. ישנם יישובים בהם התכנסו מכל האזור לחגוג בריקודי עם. בסיפורו של זאב יעבץ "חמישה-עשר באב בארץ-ישראל", שהתפרסם ב-1903 ב"אחיאסף", מתוארות חגיגות ט"ו באב במושבה ראשון לציון (שם היה החג כפול, שכן המושבה נוסדה בתאריך זה).‏^[16] בשנת 1912 קרא הצבי של אליעזר בן יהודה להתגברות ציון ט"ו באב כחג לאומי‏^[17].

בישראל, לאחר קום המדינה, חודש מעמדו של החג ונחוג באופנים שונים לפי סוג הציבור, בחלקם ניתן לראות בו גרסה ישראלית של יום ולנטיין (Valentine's Day; חג האהבה במסורת המערבית). לחג זה יש עדנה גם בציבור הדתי, ונהוג לקיים בו אירועי פנויים ופנויות שונים וחתונות. פתיחת הזמריה הראשונה (1952) נקבעה לט"ו באב,‏^[18]‏^[19] אולם בהמשך התקיים האירוע במועדים סמוכים ולאו דווקא ביום זה. אחד האירועים המסורתיים בציבור החילוני, שהחל בשנת 1978, הוא ליל אהבה בחוף צמח שבכנרת, ובו מופעי זמר לקהל חוגגים גדול‏^[20].

בשנים האחרונות^{[דרושה הבהרה]} נחוג האירוע בשילה המקראית כמעין ניסיון לחדש את המסורת שהייתה נהוגה בימי קדם כמתואר בדברי חז"ל.

ט"ו באב בלוח העברי

ט"ו באב משמש בהלכה כיום האחרון לנטיעה. כל נטיעה לאחר מכן נחשבת לנטיעה של השנה הבאה (למשל לצורך נטע רבעי כדאי להקדים ולנטוע לפני שעובר ט"ו באב). אפשר להניח שט"ו באב היה חג של נטיעות, ולכן כשאמרו חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב" אפשר שהתכוונו לבניית בתים חדשים בישראל (חתונות), והן לחג של נטיעות חדשות.

ט"ו באב הוא היום המקביל בלוח העברי והקשור בהופכיותו האסטרונומית לתאריך ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות הנחוג בימינו גם בנטיעת אילנות. בעבר, ט"ו באב היה היום בו נערך ונחתם בכל שנה פנקס הבוחרים של מדינת ישראל. אף כאן ניתן למצוא הקבלה בין התאריכים, מפני שיום הולדתה של הכנסת הוא ט"ו בשבט.

 

תפילה לשלום המדינה ע"י החזן הראשי של צה"ל. מרגששששששששששששש.

נחום ברוך גינצבורג

רבי נחום ברוך גינצבורג (תרמ"ב 1882, פוניבז' – ח' באב תש"א, יער ליד יאנובה), היה רב ליטאי. רבה האחרון של העיר יאנובה לפני השואה, ראש אגודת הרבנים בליטא, ומחבר סדרת הספרים "מקור ברוך".

ביוגרפיה

נחום ברוך גינצבורג בנו של הרב צמח דוד גינצבורג, נולד בפוניבז' בשנת 1882. היה מוכר כבר בצעירותו במהירות הבנתו ובזיכרון טוב; הוא התייתם בגיל צעיר והרב נפתלי הרץ קרמר מחבר הספר "נועם המצוות", גידל אותו ולימד אותו את ראשית לימודיו. ומאוחר יותר אצל הרב שלמה עזרא מעהר. בשלב מסוים נסע ללמוד בישיבת סלבודקה. כשחזר לפוניבז' התקרב לרב העיירה רבי יצחק יעקב רבינוביץ ולמד אצלו. רבו זה, יחד עם הרב אליעזר גורדון רבה של טלז וראש הישיבה בה, סמכו אותו לרבנות.

זמן קצר לאחר פטירת רבה של העיירה הליטאית אופינה – הרב יהושע ליב שטיין – התארס עם בתו. הם נישאו בשנת תרס"ג, וגינצבורג הצעיר בן ה־21 התמנה על מקום חותנו כרב העיירה. במשך הזמן נעשה רבי נחום ברוך גינצבורג דמות בולטת בין רבני ליטא, ושימש כרבן של עיירות נוספות: וירז'ן, וקיברט. הוא לא הסתגר בארבע אמותיו, ובמקביל לכתיבת חידושיו שנדפסו מאוחר יותר בספריו, עסק בהיבטים נוספים של חיי הקהילה בעיירות בהן פעל, הרביץ תורה לבני הקהילות ושידל אותם להקפדה על ההלכה. בסוף תקופת קיברט, הביא לדפוס את ספרו "מקור ברוך" חלק א', שהקנה לו מעמד יוקרתי בישיבות הליטאיות.

בשנת 1930 התמנה כרבה של העיר יאנובה, משרה בה שימש עד להרצחו בשואה. הוא בא בכתובים עם גדולי חכמי דורו, כמו: רבי יצחק יעקב רבינוביץ'‏^[1], ועם בני דורו, כמו: רבי משה רוזין‏^[2]. ביאנובה הדפיס את החלק השני בסדרת ספריו "מקור ברוך". הוא התמנה לשמש כיושב ראש אגודת הרבנים בליטא, ובתפקידו זה עסק במטלות ציבוריות שונות. הכרך השלישי של "מקור ברוך", וספר על מסכת נידה, היו מוכנים אצלו לדפוס, אך לא הספיק להדפיסם.

בשנת 1939, לאחר כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית דאג לארח ביאנובה את תלמידי ורבני ישיבת סלוצק – קלעצק. עם כניסת הגרמנים לעיר ב־26 ביוני 1941, הובל כהתעללות יחד עם רב נוסף בכיכר השוק המקומי כשהם מוכרחים להחזיק דגל אדום סובייטי לצורכי תעמולה, המעמד צולם. עם התארגנות הגרמנים לניצול יהודי העיר לעבודה, החלה משטרת העזר הליטאית, שפעלה בחסות הנאצים, בחטיפת גברים יהודים, ובביזה. ביולי של אותה שנה חויבו היהודים לשאת טלאי צהוב ונדרש מהם כופר בסך 150,000 רובל, הרב גינזבורג, כנציג הקהילה ניסה להסביר שלאחר שנתיים של כיבוש רוסי לא נותר בידי היהודים כסף. בתגובה הוא נלקח כבן ערובה‏^[3]. לאחר שחזר מן המעצר שבו עבר התעללות קשה, נלקח ביום ח' באב תש"א, 1 באוגוסט 1941, יחד עם שרידי הקהילה ונרצח בידי פשיסטים ליטאים. מקום קבורתו לא נודע בתחילה, אך בסתיו 1944, זיהתה אחת מתושבות העיר את רוצח בעלה, שרצח גם את רב העיר, ובעזרתו התגלתה גופתו ונקברה.

 

ימי בין המצרים והיום השמיני של תשעת הימים, ערב תשעה באב

תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן, מקורה בדברי הנביאים ונקבעה במשנה לציון חורבן בתי המקדש – חורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס בידי צבאו של נבוכדנצר השני מלך בבל, וחורבן בית שני בשנת 70 בידי הצבא הרומי ובראשו המצביא טיטוס. התענית חלה ביום ט' באב, והיא מהווה את שיא האבלות של תקופת ימי בין המצרים. במקרה שט' באב חל בשבת, התענית נדחית לי' באב.

תענית זאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש.

לפי המסורת, לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, תשעה באב, כשאר הצומות על החורבן, יהפוך ליום של חג ושמחה‏^[1]. מסורת נוספת מספרת כי מלך המשיח עתיד להיוולד בתשעה באב‏^[2].

מועד התענית

התענית בתקופת גלות בבל

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצסקו האייז, (ונציה 1867)

בית המקדש הראשון חרב בשנת 586 לפנה"ס, ולפי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית בשנת ג'של"ח‏^[3], שהיא 422 לפנה"ס.

קיומו של צום בחודש אב שנקבע לאחר חורבן בית המקדש הראשון מוזכר כבר בספר זכריה (שזמנו מתוארך לסוף תקופת גלות בבל ותחילת ימי בית המקדש השני), אך ללא פירוט באיזה יום בחודש חל הצום. בספר מתוארת משלחת מבבל שנשלחה אל כהנים ונביאים בארץ ישראל עם שאלה לגבי עצם התענית בחודש אב, וזאת לאור התהליך ההפוך: שיבת ציון ובניית בית המקדש השני:

	הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?
– ספר זכריה, פרק ז', פסוק ג'

התשובה למשלחת היא סדרת נבואות ארוכה הכוללת דברי מוסר על חשיבות תיקון המעשים הרעים העולה בהרבה על חשיבות הצום, ונבואות נחמה על בניין ירושלים ויהודה. בסיום מופיעה נבואה על הפיכת הצומות לימי שמחה:

	כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים.
– ספר זכריה, פרק ח', פסוק י"ח

ההנחה היא שהצום המוזכר בספר זכריה התקיים בתשעה באב או בסמוך לו, בהתאם לכך שיום חורבן בית המקדש הראשון מתוארך לז' באב בספר מלכים, ולי' באב בספר ירמיהו.

התענית בתקופת בית שני

תבליט שער טיטוס. השבויים מארץ ישראל לאחר דיכוי המרד הגדול וחורבן המקדש נושאים את כליו השונים ברומא

הדעות חלוקות בשאלה האם צום תשעה באב התקיים במהלך תקופת בית שני.

בתקופת בית שני מוזכר התאריך תשעה באב בהקשר של יום קרבן עצים, אשר נחשב יום שמחה (מאוחר יותר נדחה קורבן עצים זה לט"ו באב מסיבות שונות)‏^[4] יש שכתבו שקרבן העצים נקבע ליום זה בכוונה, על מנת לקיים את נבואת זכריה על הפיכת ימי צום לימי שמחה‏^[5],

לעומת זאת, הרמב"ם כותב בפירוש המשנה‏^[6] כי צום תשעה באב נהג גם בזמן שבית המקדש השני עמד על תילו. מנגד, רבים חלקו על דעה זו של הרמב"ם‏^[7].

יש שכתבו כי גם לשיטת הרמב"ם לא היה צום קבוע ביום תשעה באב בתקופת בית שני, אלא קיום הצום היה תלוי בנסיבות המדיניות: כאשר הייתה עצמאות לישראל לא נהג הצום, וכאשר אבדה העצמאות נהג הצום‏^[8].

במשנה במסכת תענית (שנערכה בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא וחורבן בית המקדש השני), מוזכר לראשונה התאריך "תשעה באב" כיום צום על חורבן בתי המקדש הראשון והשני. הגמרא‏^[9] מביאה ברייתא המסבירה כיצד הוחלט על התאריך תשעה באב כיום חורבן בית המקדש הראשון, לאור המקורות הסותרים המציינים את יום החורבן כז' באב וכי' באב:

"אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד: בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו."

בניגוד להלכה שנקבעה, דעת רבי יוחנן הייתה שראוי היה לקבוע את התענית בעשרה באב, "מפני שרובו של היכל בו נשרף", אולם חכמים שחלקו עליו העדיפו את קביעת הצום ביום בו התחילה הפורענות, ולא ביום בו היה עיקר הפורענות.

יום הצום בלוח העברי

על פי סדרו של הלוח העברי הקבוע, ט' באב חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל יום ראשון של פסח שלפניו‏^[10], ועל כן הוא אינו חל לעולם בימים שני, רביעי או שישי (כאשר חל תשעה באב בשבת, הוא נדחה ליום ראשון). צום תשעה באב נמשך משקיעת החמה של היום שלפניו ועד צאת הכוכבים בט' באב, כלומר כ־24 שעות וחצי. מאחר שצום זה הוא מדרבנן ולא מהתורה, אין בו חובת תוספת לעיקר היום, בניגוד לשבת ויום כיפור הקבועים מהתורה, ולהם תוספת שבת ותוספת יום כיפור עוד טרם שקיעת החמה.

אירועים נוספים ביום זה

צו משנת 1492 המורה על גירוש יהודי ספרד.

לפי המסורת יום זה היה מוּעד לפורענויות ליהודים מאז ומתמיד, ואירעו בו חמישה אסונות היסטוריים:

1. נגזר על דור המדבר כי לא יכנסו לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים;
2. חורבן בית המקדש הראשון;
3. חורבן בית המקדש השני;
4. כיבוש העיר ביתר בידי הרומאים – אירוע שסימל את כישלונו של מרד בר כוכבא
5. חרישת ירושלים בידי הרומאים.

	ותשעה באב – חמישה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ (בעקבות חטא המרגלים); וחרב הבית בראשונה, ובשנייה (חרב בית המקדש השני); ונלכדה עיר גדולה ובית תור היה שמה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל, (ביתר בזמן מרד בר כוכבא) והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גויים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש; ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ"‏[11].
– משנה תורה לרמב"ם, הלכות תענית פרק ה', הלכה ג'.

במשנה עליה מסתמך הרמב"ם, בה מופיעה רשימת הפורענויות‏^[12], וכן בתלמוד המפרש אותה‏^[13], לא הוזכר מותו של בר כוכבא כאחד האירועים שקרו בתשעה באב, וזוהי הוספה של הרמב"ם, כנראה בהנחה שהוא נהרג עם נפילת עירו. ייתכן גם שהרמב"ם סמך על המקור הנמצא במסכת תענית בתלמוד הירושלמי‏^[14], ובאיכה רבה (ב'), שם מסופר שבר כוכבא, הנקרא שם "בן כוזיבא", נהרג עם אנשי ביתר‏^[15].

בין האירועים הנוספים שהתרחשו בתשעה באב בתקופות מאוחרות יותר:

• גירוש יהודי אנגליה – ביום ט' באב בשנת ה'ן' (18 ביולי 1290) הורה אדוארד הראשון מלך אנגליה לגרש את כל היהודים מארצו עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290, וכי אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג.
• גירוש ספרד בשנת 1492, ארבעת החודשים שניתנו ליהודים לעזוב את ספרד הסתיימו ב-31 ביולי 1492, ליל ח' באב ה'רנ"ב. על אף שהארכה הסתיימה יומיים לפני תשעה באב, נחרת אירוע זה בזיכרון הקולקטיבי היהודי כחלק מהאסונות שחלו ביום התשעה באב.
• בערב תשעה באב (ח' באב) ה'תש"ב, 22 ביולי 1942, החל גירוש המוני גדול מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה אושוויץ.

הלכות תשעה באב

ערב תשעה באב

אמירת קינות ברחבת הכותל, ערב תשעה באב ה'תשס"ד; ניתן להבחין כי האנשים יושבים על הקרקע, ונמנעים מלשבת על כיסאות מגבהים – כחלק ממנהגי האבלות

ימי בין המצרים הם הימים שמתחילים בתענית שבעה עשר בתמוז, עד לאחר תשעה באב. במהלך תקופה זו נוהגים דיני אבלות שונים שחומרתם עולה ככל שקרב תשעה באב (החל מי"ז בתמוז, החל מר"ח אב, ובשבוע בו חל תשעה באב). דינים נוספים חלים על ערב תשעה באב.

בערב תשעה באב אסרו חז"ל לאכול בסעודה המפסקת (הסעודה הנערכת בסמוך לתחילת הצום) בשר ולשתות יין. איסור זה מופיע כבר במשנה, אך ברוב עדות ישראל נהגו להחמיר ולא לאכול בשר ולשתות יין כבר מראש חודש אב (מנהג האשכנזים וחלק מהספרדים), או בשבוע בו חל תשעה באב (מנהג התימנים וחלק מהספרדים).

בסעודה המפסקת אסור לאכול יותר מתבשיל אחד, וישנם דיונים בהלכה מה הגדרתו של תבשיל לעניין איסור זה. כמו כן אסור לאכול את הסעודה המפסקת בקבוצה של 3 אנשים ויותר ביחד, על מנת שלא להתחייב בזימון בברכת המזון. ישנם רבים הנוהגים לאכול ביצה קשה בסעודה זו, ולשים עליה אפר – כמנהג אבלים. הביצה נחשבת כתבשיל, לפיכך הנוהגים מנהג זה אינם אוכלים תבשיל נוסף בסעודה‏^[16]. אחרים נוהגים לאכול אורז עם עדשים, הן משום צורתם העגולה של העדשים המסמלת את מעגל החיים, והן משום שעדשים נחשבים למאכל אבלים.

בקרב יהודי אשכנז^{[דרוש מקור]} נוהגים רבים לאכול סעודה רגילה קודם לצום, ומעט קודם לכניסת הצום לאכול סעודת מפסקת סמלית, לפי דיניה.

בשנה שבה חל תשעה באב בשבת או במוצאי שבת, ניתן לאכול בסעודה המפסקת (שהיא בעצם סעודה שלישית של שבת) ללא כל ההגבלות הללו, היות שאין נוהגים מנהגי אבלות בשבת.

עינויי הגוף

מאחר ותשעה באב הוא החמור מכל צומות האבל, חלים בו חמשת העינויים הנוהגים ביום הכיפורים. אולם הסיבות לאיסורים אלה שונות; בעוד ביום כיפור חלים העינויים משום קדושה וכפרה, בתשעה באב נאסרו הדברים משום היותו יום צרה ואבל. הבדל נוסף הוא שבעוד יום כיפור נוהג מדאורייתא, תשעה באב נוהג מדרבנן.

חמשת האיסורים כוללים הימנעות מהדברים הבאים:

• אכילה ושתייה – אסורה כל אכילה ושתייה. חולים פטורים מאיסור זה לגמרי, משום שחכמים לא החילו את חובת הצום על חולים. עם זאת, מצופה מהם ש"לא להתענג במאכל ובמשתה"‏^[17]. יולדת (ב־30 ימים הראשונים לאחר לידה) פטורה מהצום, ונחלקו הדעות האם היא רשאית לצום כאשר מרגישה את עצמה כשירה לכך. מעוברות ומניקות חייבות בצום‏^[18], אולם אם הן סובלות מחולשה נחשבות כחולות ואינן חייבות לצום, וכן אם על ידי התענית תיפסק משמעותית אפשרות ההנקה.
• רחיצה – רחיצה לשם הנאה אסורה, בין במים חמים ובין במים קרים‏^[19]. אולם מותר לשטוף ידיים כדי להסיר מהם לכלוך, וכן נוטלים ידיים שחרית עד פרקי האצבעות‏^[20], וכן מותר מעבר במים להולך בדרך להקביל פני רבו וכאשר אין לו אפשרות אחרת‏^[21].
• סיכה – משיחת הגוף בתכשירים לטיפוח או הנאה. סיכה לצורך רפואי מותרת.
• נעילת הסנדל – נעילת נעליים העשויות מעור‏^[22]. יש מחמירים ולא נועלים שום נעל נוחה גם שאינה מעור.
• תשמיש המיטה – קיום יחסי אישות. ישנן דעות לפיהן בלילה גם נוהגים כל דיני הרחקות‏^[23].

מאחר ומהותו של תשעה באב היא האבלות על החורבן, חלים בו מנהגי אבלות נוספים:

• נמנעים מישיבה על כיסא הגבוה משלושה טפחים (אך רק עד חצות היום)‏^[24].
• יש הנמנעים מהרחה של מיני בשמים‏^[25].
• ממעיטים באמצעי הנוחות בשינה, כגון שימוש בכרית אחת במקום שתיים למי שרגיל בכך, או לישון על מזרן המונח על הרצפה, ולא על מיטה‏^[26].

איסורים נוספים

איסור לימוד תורה

בתשעה באב נאסר לימוד תורה. סיבת איסור זה היא בכך שהלימוד משמח את הלב:"פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי לֵב"‏^[27], ומשום כך בתשעה באב, שהוא יום אבלות, אסור ללמוד תורה. היוצאים מהכלל הם כתובים העוסקים בפורענות עם ישראל, כגון מגילת איכה וספר איוב, חלקי הפורענות בספר ירמיה, ופירושיהם השונים, וכן פרקים מן התורה שבעל פה העוסקים בפורענות ובאבלות. בנוסף מותר ללמוד את הלכות היום – הלכות אבלות ותשעה באב.

עשיית מלאכה

הגדרת מלאכה לעניין זה היא עבודה או עיסוק ממושך בדבר המסיח דעת מן האבלות, ואינה זהה להגדרת מלאכה לעניין שבת.

עבודה בתשעה באב תלויה במנהג המקום: במקום בו נהגו שלא לעשות מלאכה – אסור לעבוד, ובמקום בו נהגו לעשות מלאכה – הדבר מותר‏^[28]. חז"ל המליצו להימנע מעשיית מלאכה, ואמרו שהעושה מלאכה ביום זה אינו רואה בה סימן ברכה, מכיוון שהדבר מסיח את הדעת מהאבלות‏^[29]. בימינו נהוג שלא לעשות מלאכה לפחות עד חצות היום; לאחר חצות היום הדבר מותר אבל ממעטים‏^[30].

תלמידי חכמים אסורים לעשות מלאכה בכל מקום‏^[31].

שאלת שלום

על פי התוספתא‏^[32], ה"חברים" כלומר תלמידי חכמים אינם שואלים בשלום חבריהם בתשעה באב, אך הם משיבים שלום בשפה רפה ובכובד ראש ל"הדיוטות" שאינם יודעים הלכה זו.

תשעה באב שחל בשבת

כאשר חל תשעה באב בשבת, מנהגי האבלות נדחים ליום ראשון, עשרה באב. בשבת עצמה אין נוהגים דיני האבלות, אף שהיא חלה ביום ט' באב, ומותר לאכול אף בסעודה המפסקת בשר ויין. עם זאת, נחלקו הפוסקים לגבי לימוד תורה: לדעת השולחן ערוך מותר ללמוד גם בדברים שלא קשורים לחורבן^{[דרוש מקור]}. מחלוקת אחרת היא לגבי איסור תשמיש המיטה בליל שבת‏^[33]. כאשר התענית נדחית ליום ראשון, יש בה קולות מסוימות: מעוברות ומניקות שהן חלשות מותרות לאכול ולשתות; 'בעל ברית', כלומר הורי התינוק הנימול, המוהל והסנדק – אינם משלימים תעניתם אלא אוכלים לאחר המנחה. ועושים הבדלה תחילה.

סדר התפילות ומנהגים

שינויים בסדרי ישיבה בבית הכנסת

סידור עם קינות לתשעה באב

בקהילות רבות נהוג שלא יושבים על הספסלים אלא יושבים על הארץ. בקהילות הספרדים במערב אירופה נהוג אמנם לשבת על ספסלים אך אין יושבים במקום הקבוע. נהוג להסיר את הפרוכות מן ההיכל או ארון הקודש וכן נוהגים לעמעם את התאורה בבית הכנסת ולהשאיר רק מעט אור או להדליק נרות.

תפילת ערבית ליל תשעה באב

עמוד ראשון במגילת איכה כשרה מקלף

לפני תפילת ערבית נהוג בקהילות ספרדיות מסוימות לקרוא מספר קינות (קינות אלו היו נאמרות בעבר בשבתות של בין המצרים אך מנהג זה התבטל בשל האיסור לומר קינה בשבת). בכל הקהילות הספרדיות, וגם אצל יהודי תימן אומרים את מזמור קל"ז ("על נהרות בבל"). יהודי תימן אף מוסיפים את מזמור ע"ט. בחלק מקהילות הספרדים קוראים לאחר מזמור קל"ז את הקינה "אוי כי ירד אש מן השמים לירושלים". לאחר מכן, בקהילות רבות אומרים את שירת האזינו, את "בצר לך", ואת "כי אל רחום". מנהג קדום אצל יהודי ארם צובא הוא לקרוא את מגילת איכה לאחר שירת האזינו ולפני תפילת ערבית (ולא אחרי תפלת העמידה כמו ברוב העדות)‏^[34]. בקהילות אשכנז לא נהגו להוסיף כלל קטעים קודם תפילת ערבית.

בתפילת שמונה עשרה של ערבית מוסיפים, על פי רוב נוסחי התפילה, את תפילת עננו (למעט האשכנזים שאומרים אותה רק במנחה), ובחלק מן הקהילות מוסיפים גם את תפילת נחם.

לאחר תפילת העמידה אומר החזן חצי קדיש. כאשר חל הצום במוצאי שבת אומרים לאחר הקדיש את ברכת מאורי האש על נר הבדלה. לאחר מכן עדות המזרח מקוננים בפיוט "למי אבכה וכף אכה".קוראים את מגילת איכה, במרבית הקהילות קוראים את המגילה ללא ברכה (במספר קהילות אשכנזיות נהוג לברך לפניה "על מקרא מגילה", על פי דעת הגר"א ואף לקרוא ממגילת קלף). ישנן קהילות בהן הקהל קורא את המגילה בשקט, כל אחד לעצמו, והחזן לא מגביה קולו. לאחר המגילה נהוג לומר קינות נוספות מדורות מאוחרים.

בתום אמירת הקינות נהוג לומר קדושה דסידרא (למעט מנהג תימן הבלדי) אך מתחילים מ"ואתה קדוש" (כמו בבית האבל) ואין אומרים את הפסוק "ואני זאת בריתי". לאחר מכן אומרים קדיש בלי המלים "תתקבל (צלותנא ובעותנא עם) צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל…" בניגוד לשאר ימות השנה‏^[35] אך יש נוהגים בכל זאת לומר תתקבל‏^[36]. אצל הספרדים נהוג לומר קדיש מורחב עם הוספה של קטעים מסוימים, קדיש הנאמר גם בסיום מסכת ובעת ההלוויה, כאשר במקום "תתקבל" אומרים "תתכלי חרבא וכפנא ומותנא ומרעין בישין, יעדה מננא ומנכון ומעל עמיה ישראל ואמרו אמן" (תרגום: יכלו החרב והרעב והמגפה והמחלות הרעות. יסיר (השם) מאיתנו, ומכם ומעל עמו ישראל. ואמרו: "אמן!") אצל הספרדים ובעוד קהילות נהוג להכריז את מספר השנים לחורבן בית המקדש השני. לפני הכרזה זו נהוג לכבות כמעט את כל הנרות בבית הכנסת ולהשאיר רק נר בודד דלוק.

תשעה באב שחל במוצאי שבת

במקרה בו חל תשעה באב במוצאי שבת, מבדילים בצורה מצומצמת – ללא יין, בשמים או ברכה אלא באמירה בלבד ("ברוך המבדיל בין קודש לחול") ומברכים ברכת מאורי האש. וכן בתפילת העמידה אומרים הבדלה בברכת "אתה חונן" כמו בכל מוצאי שבת. אין אומרים "שובה ה' עד מתי" ו"ויהי נעם" הנאמר בסוף תפילת ערבית של מוצאי שבת. במוצאי צום תשעה באב משלימים את ההבדלה בברכת יין ובברכת ההבדלה, אך ללא בשמים.

טלית ותפילין בתשעה באב

ברוב הקהילות האשכנזיות, בתפילת מנחה מתעטפים בטלית ומניחים תפילין ולא בתפילת שחרית כמו בשאר הימים, ונוהגים שבתשעה באב בתפילת שחרית לא מתעטפים בטלית ולא מניחים תפילין, כדרך האבלים‏^[37]. מנהג זה החל לקראת סוף תקופת הראשונים והוא הונהג כפשרה בין שיטות בהלכה שגרסו שאין להניח תפילין בתשעה באב כלל (כמו אבל ביום הראשון)‏^[38], לבין שיטות אחרות שסברו שיש להניחם כרגיל. בקהילות ספרדיות מעטות נהוג להניח טלית ותפילין בבית לפני תפילת שחרית, לקרוא בהם קריאת שמע ולחלוץ אותם, ולהתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת בלי טלית ותפילין. הטעם למנהג זה הוא ההלכה האוסרת על אמירת קריאת שמע ללא טלית ותפילין. בקרב היישוב הספרדי הוותיק בארץ ישראל (בעיקר בירושלים) נהוג מתקופה קדומה להתפלל את תפילת שחרית עם טלית ותפילין, ולחלוץ אותם רק לפני אמירת הקינות. מנהג זה התפשט גם אצל יהודים ספרדים שאינם מוותיקי היישוב שרצו לקבל עליהם את מנהג ארץ ישראל. אף הרמב"ם שלא היה מתושבי ארץ ישראל מעיד שרק מעט חכמים נמנעו להניח תפילין של ראש בלבד‏^[39], ומדבריו משתמע שבקהילות ספרד הניחו תפילין ביום זה.

תפילת שחרית

ישנה מחלוקת בין הפוסקים אם מברכים בברכות השחר את ברכת "שעשה לי כל צרכי" שכן היא נתקנה על הנעליים ואין נועלים נעלי עור ביום זה, ולפיכך יש נוהגים לברך, יש נוהגים שלא לברך (כגון: בקהילות גאורגיה), ויש הנוהגים לברך במוצאי הצום בעת שנועלים נעליים. יש מיהודי תימן הנוהגים להשמיט אף את ברכת "המעביר שינה". כמו כן קיימת מחלוקת האם אומרים את פסוקי הקרבנות. האוסרים סוברים שכיוון שאסור ללמוד תורה אין לאומרם, והמתירים סוברים שהם ככל סדר התפילה ולכן אומרים אותם, ולמעשה נהוג ברוב הקהילות לאומרם.

במרבית קהילות ספרד, וגם בתימן, איטליה וגאורגיה, אומרים בשחרית את שירת האזינו במקום את שירת הים. אך אצל האשכנזים וחלק מן הספרדים, אומרים את שירת הים כבכל יום. אצל הספרדים הנוהגים לומר את שירת הים, אומרים את שירת האזינו כפתיחה לקינות.

בקהילות רבות נהוג להשמיט אמירת ברכת כהנים. בחלק מקהילות הספרדים, ובקהילות גאורגיה משנים את אמירת נוסח הקדושה בדומה לנוסח אשכנז ("נקדש את שמך בעולמך" במקום "נקדישך ונעריצך"), ואף מקצרים את נוסח ברכת שים שלום לנוסח "עושה השלום ברכנו ברוב עוז ושלום, כי אתה אדון השלום. ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום. אמן" ואין אומרים את תפילת אלהי נצור. במרבית הקהילות נהגו לומר בחזרת הש"ץ קרובה לתשעה באב, מנהג שהשתמר רק בנוסח איטליה ובמנהג אשכנז המערבי; בשאר נוסחי התפילה התבטל או שנאמר לאחר החזרה כחלק מהקינות.

ברוב הקהילות נהוג שאין אומרים תחנון בתשעה באב, אך אצל יהודי תימן אומרים אותו. ביחס למיקום אמירת הקינות ישנה מחלוקת: לפי מנהג רוב קהילות הספרדים וכן במנהג איטליה ותימן אומרים את הקינות מיד לאחר החזרה לפני הוצאת ספר תורה (אצל התימנים אומרים תחנון לפני הקינות). לפי מנהג אשכנז וקצת מקהילות הספרדים אומרים את הקינות רק לאחר הקריאה בתורה. לא שרים פסוקים בניגון בעת הוצאת ספר התורה.

ישנם מנהגים רבים ביחס לקריאת התורה הנהוגים בקהילות השונות. בין היתר קיימים המנהגים הבאים:

• לעטוף את ספר התורה במפית שחורה, ואצל יהודי גאורגיה, עוטפים את ספר התורה בחלוק שחור;
• לא להגביה את הספר;
• לקרוא בפינה צדדית של בית הכנסת ולא מן הבימה;
• לומר לפני הברכה "ברוך דיין האמת" במקום אמירת "ה' עמכם".

קוראים בתורה בפרשת "כי תוליד בנים ובני בנים"‏^[40]. ומפטירים בירמיה‏^[41]. בקהילות ספרדיות רבות נהוג לתרגם את ההפטרה לשפה המדוברת (לאדינו, ערבית יהודית ועוד), ואילו התימנים מתרגמים אותה לארמית. מברכים לאחר ההפטרה שלוש ברכות בלבד: ברכת האל הנאמן בכל דבריו, משמח ציון בבניה ומגן דוד. אצל יהודי תימן משנים את הברכה האמצעית ואומרים את הנוסח כמו בתפילת רחם. לאחר ההפטרה אומרים אשרי וקדושה דסידרא ממנה משמיטים את הפסוק "ואני זאת בריתי"‏^[42] כיוון שהפסוק דן בלימוד תורה ואין לומדים תורה בתשעה באב.

בקהילות רבות נהוג להשמיט את סיום התפילה (שיר של יום, אין כאלהינו וכדומה) אך בכמה מקהילות הספרדים מסיימים כבכל יום. ברוב הקהילות נהוג לקרוא את מגילת איכה גם ביום, אך אצל האשכנזים לא נהוג בכך (אם כי יש מחזורים בנוסח אשכנז המציינים שראוי לקרוא את איכה גם ביום).

מנהגי תשעה באב לאחר חצות היום

לאחר חצות היום מקלים מעט בשניים ממנהגי האבלות של יום תשעה באב: יושבים על כיסא, ולא על הרצפה, ומניחים טלית ותפילין בתפילת מנחה (מי שלא הניח בתפילת שחרית). בחלק מקהילות צפון אפריקה נוהגים לעסוק לאחר חצות היום בסידור וניקוי הבית (ואפילו בסיוד) – מנהג המבטא את הכנה לביאת המשיח (שצריך להיוולד, לפי האגדה, בתשעה באב).

תפילת מנחה

בכמה מקהילות צפון אפריקה אומרים לפני תפילת מנחה פיוטי נחמה, כדוגמת הפיוט "ארץ חפץ נדחיך"‏^[43] לריב"ש. בשאר הקהילות מתחילים כבכל יום עד לאחר אמירת חצי קדיש שאחר אשרי. אז מוציאים ספר תורה וקוראים את פרשת "ויחל משה"‏^[44] כבכל תענית ציבור. ברוב הקהילות מפטירים "שובה ישראל"‏^[45]. הספרדים מוסיפים גם פסוקים ממיכה‏^[46]. האשכנזים מפטירים "דרשו ה' בהימצאו"‏^[47] כפי מנהגם בכל תענית. אצל חלק מיהודי תימן נהוג כדעת הרמב"ם שלא להפטיר כלל במנחה של תשעה באב.

בתפילת שמונה עשרה מוסיפים בברכת "בונה ירושלים" בכל הקהילות את תפילת נחם, העוסקת בציפייה שבית המקדש השלישי יבנה במהרה. בקהילות הספרדיות בהן משנים את נוסח הקדושה וברכת שים שלום בשחרית, בתפילת מנחה אומרים את הנוסח הרגיל. כמו כן אומרים ברכת כהנים כאשר מתפללים מנחה בערבו של יום, גם בקהילות שאינן אומרות בשחרית.

אחרי חזרת הש"ץ אומרים אצל הספרדים והתימנים פיוטי נחמה ופסוקים המלוקטים מנבואות הנחמה בספר ישעיה (אצל התימנים אומרים תחנון לפני כן) ואחר כך קדיש תתקבל, שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון (תהלים קכו) ועלינו לשבח (התימנים לא אומרים עלינו לשבח). אצל האשכנזים אומרים קדיש תתקבל מיד לאחר חזרת הש"ץ, עלינו לשבח ואחר כך אומרים את כל הקטעים שלא אמרו בשחרית (שיר של יום ופיטום הקטורת). המנהג הקדום בנוסח איטליה היה לומר תחנון בתפילת מנחה, אף על-פי שאין אומרים תחנון בשחרית, ונזכר בשבולי הלקט‏^[48] ובמחזורים העתיקים כמחזור קמחא דאבישונא אבל במחזורים החדשים נכתב שאין אומרים תחנון גם במנחה.

סיום הצום

ערך מורחב – ימי בין המצרים#עשרה באב

הצום מסתיים בצאת הכוכבים בסיומו של יום תשעה באב. עם זאת, על פי המדרש שרפת בית המקדש אירעה בעיקר בי' באב‏^[49], ועל כן ישנו מנהג להמשיך חלק ממנהגי האבלות גם בי' באב, אך גדריו המדויקים של מנהג זה שנויים במחלוקת. בתלמוד הירושלמי מובא כי אמוראים שונים נהגו לצום יומיים או עד בוקר עשרה באב‏^[50].

בסיומה של תפילת ערבית של מוצאי הצום נהוג לערוך את ברכת הלבנה של חודש אב.

שינוי המנהגים

בעשורים האחרונים, בעקבות תקומת מדינת ישראל והצלחתה ובניין ירושלים, היו קולות אצל רבנים מסוימים שקראו לעדכן את הלכות תשעה באב, בעיקר לשנות או לבטל את התפילה הקשורה לתשעה באב, תפילת נחם, שמתפללים אותה בתפילת שמונה עשרה, בה כתוב על ירושלים שהיא "בזויה ושוממה ומושפלת עד עפר, מבלי בניה בתוכה". בין המצדדים בשינוי נוסח תפלת נחם היה הרב לשעבר של תל אביב, חיים דוד הלוי, שהציע לשנות את הנוסח מלשון הווה ללשון עבר ("העיר שהייתה חרבה ובזויה" וכן הלאה). בינתיים, בגלל התנגדות הרבנים לחדשנות הלכתית זו, תפילה זו נשארה כמו שהיא. התנגדות זו נובעת בעיקר מכיוון שירושלים שעליה מתפללים, כלומר, אזור בית המקדש, אינו נמצא בשליטת יהודים עד היום.

במהלך השנים דנו לגבי אמירת קינות על השואה, ואף שלא הושגה הסכמה בנושא, קהילות רבות מוסיפות קינות מעין אלו לסדר הקינות. הקינה הנפוצה ביותר היא אלי אלי נפשי בכי של יהודה ליב ביאלר, הנאמרת במנגינת הקינה המקובלת במחזורי אשכנז "אלי ציון ועריה".

התנועות הרפורמיות

תנועות רפורמיות ברחבי העולם שינו בצורות שונות את מנהגי תשעה באב. מתחילה חלקים מהתנועות האירופאיות וחלקים בתנועות הצפון-אמריקניות ביטלו את תשעה באב. אחרים נקטו בגישה הפוכה וטענו כי יש לשנות את סדרי התפילה לתיאטרליים יותר כדי לחבר את הקהילות לאבל על חורבן הבית; על רקע תפילה כזו עם לפידים בוערים, מוזיקת אבל ורצפה שכוסתה באפר נפרדו האורתודוקסיים בחלק מהמדינות האירופאיות מהקהילות שהפכו לרפורמיות. במאה ה-20 השתנתה מגמה זו, וכמעט כל התנועות הרפורמיות בעולם טענו כי אין לבטל את תשעה באב לחלוטין, אלא לשנות את מנהגיו. בעשורים האחרונים רבנים רבים קראו לצום עד לזמן מנחה בבחינת 'חצי הגאולה כבר בידינו' (קום מדינת ישראל ושוויון זכויות ליהודי התפוצות). רבנים אחרים שמרו על מנהגי צום שלמים ואחרים קראו לביטול הצום ולהפיכת היום מיום אבל ליום שמחה בשל הקמת מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים. חידוש ליטורגי חשוב הוא הציון בתוך סדר התפילה של תשעה באב לחורבנות שהתרחשו בקרב העם בתשעה באב (פרעות, גירושים, מלחמות וכדומה).

בעקבות תוכנית ההתנתקות

תחילת פינוי התושבים במסגרת תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 תוכננה לפי תאריך לועזי, שנפל בתשעה באב, אך עקב רגישות הציבור ופניות שהיו הוחלט לדחותו ביום, ופינוי ישובי גוש קטיף החל בעשרה באב ה'תשס"ה, יום שבו לפי המסורת נשרף בית שני. באותה שנה, מספר קבוצות של רבנים שהתנגדו לתוכנית התקינו קינות ייחודיות על הרס היישובים, ושילבו אותן בקינות תשעה באב‏^[51].

במדינת ישראל

עוד בטרם הקמת המדינה התקיימו דיונים אודות המשך קיומם של מנהגי האבלות בתשעה באב. אחת ההתבטאויות בנושא זה הייתה של ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, בשנת 1934; הדבר היה בעקבות טיול ומחנה קיץ ביער בן שמן שערכו ביום תשעה באב מדריכי המחנות העולים – תנועת הנוער של תנועת העבודה. כצנלסון ראה בכך רדידות חינוכית וחוסר אחריות תרבותית כלפי מסורת ישראל‏^[52]. הוא התבטא כך: "לא אשכח, לא אוכל שכוח, את יום החורבן – היום האיום מכל הימים, יום גורלנו." ביתר פירוט הוא כתב:

	את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחיי הגשמה… כיצד נגיע לכך?! האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. נהרוס עדי יסוד את העולם הישן, נשרוף את כל רכושו שנצבר במשך הדורות ונתחיל הכל מחדש – כתינוקות שנולדו. דור מחדש ויוצר אינו זורק את גל האשפה את ירושתם הדורות… מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש.

כיום בפועל חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב (הסמכה מיוחדת), תשנ"ח-1997 קובע כי רשות מקומית מוסמכת להתקין חוק עזר שיאסור קיום עינוגים ציבוריים או פתיחת בתי אוכל בליל תשעה באב. בפועל צביונו של המרחב הציבורי מושפע מאווירת האבל של היום, רשויות מקומיות רבות התקינו חוקי עזר כאלה (גם לפני חקיקת החוק, מתוקף הסמכתן הכללית להתקין חוקי עזר), וכן משדרי הטלוויזיה מותאמים לאופיו של יום האבל.

הבנקים ומקומות עבודה אחדים במגזר הציבורי סגורים בתשעה באב, ולעובדיהם זהו יום חופשה. בחלק ממקומות העבודה האחרים תשעה באב הוא יום בחירה.

עימותים תרבותיים

בשיח הציבורי יום תשעה באב נמצא תחת דיון סביב חוקי העזר העירוניים האוסרים על הפעלת בתי עינוגים. עיקר החיכוך נסב סביב העיר תל אביב, שם חלק גדול מהציבור החילוני אינו חש שייכות רגשית ותרבותית ליום זה^{[דרוש מקור]}. בשנת 2001, החלטה של עירית תל אביב שלא לקנוס בתי אוכל שיהיו פתוחים ביום זה, עוררה דיון סוער בתקשורת ובכנסת‏^[53]. דיונים שמאז התקיימו בכל שנה‏^[54]. בעת כהונת אברהם פורז כשר הפנים, הוא הודיע כי לא יאכוף את החוק נגד רשויות שלא יפעילו את חוק העזר העירוני בנוגע לבתי עינוגים בערב תשעה באב; אמירתו העלתה מחדש את הדיון הציבורי בשאלת צביונו של תשעה באב. בפועל, כיום מרבית בתי העינוגים בעיר תל אביב סגורים במועד זה.

פעילויות תרבות

רוב פעילויות התרבות בתשעה באב בישראל מתרחשות בליל תשעה באב, כאשר ביום עצמו ניתן להצביע על סימפוזיונים מעטים ועצרות.

החל ממלחמת ששת הימים, הפעילות הציבורית המרכזית בתשעה באב היא התכנסות בסביבת הכותל המערבי, תוך קריאת מגילת איכה ואמירת תחנונים וקינות; ההתכנסות סביב הכותל מתרכזת בהתייחסות לחורבן בית המקדש הראשון והשני, ועיקר הנוכחים הם חרדים ודתיים לאומיים. דרומית לרחבת הכותל מתקיים אירוע אמירת הקינות של התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית.

במשך השנים התקיימו תפילות בבית כנסת שגררו ציבור רב, הכולל דתיים ומסורתיים. לאחר העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, החלו לקיים במתנ"סים ברחבי הארץ, במסגרת פרויקט "יהדות לכולם", פעילויות בהם הוקראה מגילת איכה ולאחריה הרצאות.

לאחר רצח רבין ובעקבותיו, ארגוני התחדשות יהודית החלו לערוך בערב תשעה באב פעילות העוסקת בדיאלוג בין דתיים וחילוניים ובשסעים החברתיים השונים המפלגים את החברה הישראלית. הבחירה בערב תשעה באב נובעת מהמסורת היהודית כי בית המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם. האגדה התלמודית על קמצא ובר קמצא מהווה סיפור מכונן למורשת זו. על כן בנוסף לציון האבל על החורבן באופן המסורתי על ידי קריאת מגילת איכה, מתקיימת גם פעילות שמטרתה בחינת המחלוקות והפערים בין חלקי העם היהודי היום. כמו כן נבחנים מושגים כמו בית המקדש וחורבן ומשמעותם בעידן המודרני. הפעילויות המרכזיות מתקיימות החל משנת 1998 תחת הכותרת "הלילה לא לומדים תורה". המוקד הגדול מתקיים בכיכר רבין בתל אביב. בשנים 2011–2010 האירועים התקיימו בחסות כנס שדרות לחברה, החברה למתנ"סים ומרכז תאיר אשר יזם את האירועים‏^[55]. הפעילות מתחילה בקריאת מגילת איכה, ובהמשך עולים נואמים ואישים מרכזיים בחברה הישראלית המפתחים ביניהם שיחה סביב נושאי המחלוקת. עם תום הדיונים נפתחים מעגלי עיון בטקסטים. את כלל האירועים פוקדים אלפי אנשים מכל המגזרים בחברה היהודית.

"המרכז לפלורליזם יהודי" של התנועה הרפורמית פרסם קינה המאזכרת את רצח ראש הממשלה יצחק רבין, אי-שירותם הצבאי של החרדים, והיחסים המתוחים עם בית המשפט העליון.^{[דרושה הבהרה]} קינה זו זכתה לגינויים רבים, בטענה שהיא מעודדת שנאת חינם, ואינה משיגה את המטרה של חברה מתוקנת תוך תהליך הידברות.^{[דרוש מקור]}

בירושלים החל משנת 2005 נערכת פעילות "תשעה באב בסגנון אחר" בשיתוף ארגון זוכרים ועיריית ירושלים. פעילות זו עוסקת במוטיבים של השכול והאבל האישיים והלאומיים הקשורים בתשעה באב; הפעילות מעניקה מענה גם לציבור חילוני שלא מזדהה עם העיסוק בבית המקדש ובחורבן, אך שואף להתחבר לתחומים נוספים בתשעה באב. בראיון לכל העיר ציטט מנכ"ל הארגון את דברי יוסף בן מתתיהו‏^[56]:

	כאשר כבשו הרומאים את החומה…פרצו כנחל ברחובות, והכו בחרב את כל הנופל בידם, והמיתו אנשים לאין־מספר, ושרפו את הבתים באש על הנמלטים בתוכם. ואחרי אשר הרבּו להרוס ולנתּוץ את הבתים, באו בתוכם לשלוח ידם אל הבזה, ומצאו את החדרים מלאים חללי רעב ושׂערו שׂער למראה ויצאו בידם ריקות. אך אם גם נרתעו אנשי־הצבא מפני המתים האלה, הנה לא חסה עינם על החיים, וכל הנמצא נדקר בידיהם. הם הקימו תלי חללים ברחובות והציפו את כל העיר במצולת דם, עד אשר כּבּה הדם את הלהבה במקומות רבים.

מנכ"ל הארגון אמר גם כי "תשעה באב במשך השנים נקשר לגירוש ספרד, לשואה, ולכלל הפרעות והרציחות ורציחות העם שהתרחשו במהלך ההיסטוריה; אך אל לנו לשכוח שבפרעות אלו מתו אנשים, אל לנו לשכוח את הפרצופים, את השמות ואת מעשיהם. ואם כבר איננו יודעים את פרצופיהם, לפחות נזכירם ונביט בעיניהם על עתידנו"‏^[57].

בירושלים, בעיקר, מתקיימים טקסים אלטרנטיביים נוספים, ביניהם טקס "כיבוי משואות" בכיכר ציון, בשנת 2004.

 

רבי אברהם אַבּוּלְעַפְיָה (ה' אלפים, 1240 – ה'נ"א, 1291 בערך),

בי אברהם אַבּוּלְעַפְיָה (ה' אלפים, 1240 – ה'נ"א, 1291 בערך), רב ומקובל שראה עצמו כנביא וכמשיח, נחשב לרוב כנציג הבולט של זרם הקבלה האקסטטית.

קורות חייו

ר' אברהם אבולעפיה‏^[1] נולד בסרגוסה שבחבל אראגון בספרד בשנת 1240 לרבי שמואל אבולעפיה. לאחר זמן מה עברה משפחתו לטודלה בקרבת נהר האברו. עד פטירתו של אביו ב-1258 למד תורה מפיו.

ב-1260 החל במסע לארץ ישראל כדי לחפש את נהר הסמבטיון. ייתכן שהמניע לכך היה פלישת המונגולים לארץ ישראל באותה עת, פלישה שגרמה לרב אבולעפיה לשער שהם מצאצאי עשרת השבטים האבודים. ר' אברהם אבולעפיה הצליח להגיע עד עכו, אך בשל קרב עין ג'אלות שהתחולל בין הממלוכים והטטרים באזור עין חרוד נאלץ לקטוע את מסעו ולחזור לאירופה.

תקופת חייו של אברהם אבולעפיה על ציר הזמן

מתוך "ספר אור השכל" לר' אברהם אבולעפיה, כתב יד הוותיקן 597

לימודי הפילוסופיה והקבלה

ראשית התיישב ביוון ונשא שם אישה. לאחר זמן מה הגיע לקפואה, איטליה. שם למד אצל הפילוסוף רבי הלל מוירונה פילוסופיה, תורת הנפש של הרמב"ם ובעיקר את ספרו מורה נבוכים.^[2] לאחר זמן מה הגיע לקטלוניה (ברצלונה), שם התקרב לחוג מקובלים שבהם היה רבי ברוך התוגרמי, ככל הנראה בחוג זה ובהשפעתו החל ללמוד קבלה שקודם לכן התנגד לה,‏^[3] עיקר לימודיו התרכזו בספר יצירה‏^[4] שלאחר שנים מספר כתב לו כמה פירושים.

בחוג זה התקרב לקבלה האקסטטית, שהושפעה מחסידי אשכנז ושורשיה טמונים בספרות ההיכלות. ר' אברהם אבולעפיה פיתח תורה זו, וכינה אותה בשם "קבלה נבואית", משום שחלק ממטרתה להביא את העוסק בה בטהרה לחוויה אקסטטית ועל ידי כך לזכות לנבואה. כמו כן כינה תורה זו בשם "קבלת השמות" המביאה לידי נבואה, על ידי שימוש נרחב באותיות ושמות הקודש, שימוש שהקנה ללשון הקודש מעמד מאגי-מיסטי.

הגילויים הנבואיים

בקטלוניה אירע אירוע מכונן בחייו של ר' אברהם אבולעפיה כאשר לפי עדותו זכה בשנת 1270 לגילוי נבואי המצווה עליו להיפגש עם האפיפיור ו"לדבר עימו בענייני יהדות". בשנת 1271 זכה לדבריו לגילוי נבואי נוסף (ראו הרחבה להלן). משנה זו ועד למותו חיבר ר' אברהם אבולעפיה קרוב לחמישים חיבורים מסוגים שונים. החשובים והפורים שבהם הם ספרי ההדרכה להשגת נבואה דרך השימוש באותיות הקודש. עם ספריו אלה נמנים: "ספר חיי העולם הבא", "ספר אור השכל", "ספר אמרי שפר", "ספר החשק" ו"אוצר עדן הגנוז". מלבדם כתב ר' אברהם אבולעפיה פירוש לתורה בשם "ספר המפתחות", כמה פירושים לספר יצירה ולמורה נבוכים, אגרות, שירים וספרי נבואה המתארים את חזיונותיו המיסטיים כמו "ספר האות". מתוך חמישים חיבורים שחיבר שרדו כשלושים, ורק חלק קטן מכלל אלו הובאו לדפוס. בכתביו עושה ר' אברהם אבולעפיה שימוש נרחב בגימטריות, נוטריקונים, ראשי תיבות ועוד.

תלמידיו

לא במהרה ניסה ר' אברהם אבולעפיה להיפגש עם האפיפיור. עוד לפני כן ערך מסע נדודים ברחבי אירופה, ובו אסף קבוצות קטנות של תלמידים ולימדם תורה, ובפרט את "מורה נבוכים" בשיטתו המיוחדת. תלמידיו הבולטים במסע זה היו שניים מגדולי מקובלי קסטיליה, ר' משה בן שמעון מבורגוס, שעליו כתב כי הוא "אדם גדול ונכבד", ור' יוסף בן אברהם ג'יקטיליה בעל הספר "שערי אורה", שעליו העיד ר' אברהם אבולעפיה בספרו "אוצר עדן הגנוז": "והוא בלא ספק הצליח הצלחה מופלאה במה שלמד לפני, והוסיף מכוחו ומדעתו וה' היה עמו".

ב-1279 שב לקפואה שבאיטליה, שם ניסה להקים בית מדרש.

ניסיונותיו להפגש עם האפיפיור

ב-1280 החליט להיענות לציווי הנבואי שקיבל עשר שנים קודם לכן ולנסות להיפגש עם האפיפיור ניקולס השלישי. לקראת ערב ראש השנה הגיע ר' אברהם אבולעפיה לרומא, אך האפיפיור סירב לראותו. האפיפיור יצא מרומא אל ארמון נופש קטן בסוריאנו, ור' אברהם אבולעפיה קיבל מסר שאם ינסה לפגוש אותו גם שם יוצא להורג בשריפה.

ר' אברהם אבולעפיה לא אמר נואש ויצא בכל זאת לסוריאנו כדי להיפגש עם האפיפיור. עם הגעתו של ר' אברהם אבולעפיה למקום בערב ראש השנה נודע לו כי האפיפיור מת באופן פתאומי ימים ספורים קודם לכן, בכ"ה באלול (ככל הנראה מהתקף לב). ר' אברהם אבולעפיה נעצר על ידי כת המינוריטים השייכת למסדר הפרנציסקנים, אולם הוא לא נשרף כפי שאיימו עליו בתחילה אלא הוחזק במעצר שבועות מספר ולאחר מכן שוחרר ופנה לסיציליה. אירועים אלו נתפסו על ידי רבים ועל ידי ר' אברהם אבולעפיה עצמו כאות למסירות הנפש שלו בעבור מצוות האל וכעדות על ה' שהציל אותו מיד אויבו.

הפולמוס עם הרשב"א

בשנת 1281 הגיע ר' אברהם אבולעפיה לאי סיציליה (פלרמו ומסינה). שם הקים בית מדרש והצליח לאסוף סביבו עדה גדולה של תלמידים וחסידים, דבר המעיד על יכולות אינטלקטואליות גדולות וכריזמה. בשל גישתו הנבואית פנו חלק מנכבדי המקום לרבי שלמה בן אדרת (הרשב"א), שהיה מגדולי ההלכה באותה עת ושימש כנציג מעין-ממסדי של הדת, בשאלת נביאותו של ר' אברהם אבולעפיה. הרשב"א דחה בתוקף את התפיסה והחל באחד הוויכוחים הראשונים על משיחיות קבלית בימי הביניים.

הרשב"א פתח במלחמת חורמה כנגד ר' אברהם אבולעפיה ודחה בבוז את יומרותיו הנבואיות. נקודת מתח נוספת בין השניים נוצרה בשל העובדה שהרשב"א שהיה אף הוא מקובל, אך החזיק בזרם התיאוסופי-תיאורגי של הקבלה (תורת הספירות), לעומת ר' אברהם אבולעפיה שהחזיק בקבלה הנבואית. מאבקו של הרשב"א הצר את צעדיו של ר' אברהם אבולעפיה, וכתוצאה מכך איבד קהל גדול מתלמידיו וחסידיו ואף נאלץ לעזוב לזמן מה לאי קומינו הסמוך. עדות לרדיפה זו נמצאת באגרת "וזאת ליהודה" שכתב ר' אברהם אבולעפיה לרבי יהודה שלמון:

	עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות עד ישקיף וירא ה' משמים, עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי, צוד צדוני כציפור אויבי חנם, צמתו בבור חיי ויד"ו אב"ן ב"י, צפו מים על ראשי, רבת ה' ריבי נפשי גאלת חיי, ראית ה' עיתותי, שפטה משפטי, ראית כל נקמתם כל מחשבותם לי. (…) ועתה הכריחני לדבר עמך בזה המעט הכתב ששלח הרב לבני פלירמו לר' אחיטוב שהיה מלא נאצות ולא היה שום דבר חכמה כי אם חרופים וגדופים כמנהג הנערים הקטנים שאינם בעלי דעת עד שרבים מרואיו הכחישו חתימת ידו וקראוה מזויף ואמנם אני שהכרתי מדבריו עניינים ידועים לענות לו על דבריו להודיע לך והדומים לך שהדברים שחשב או ששמע היו להפך. (…) מה שחשב הרב ר' שלמה ב"ר אברהם ז"ל בן אדרת על ענייני או מה ששמע היה הכול הבל ורעות רוח, והראייה על זה שאני שבח לאל כבר סדרתי למודי ולמדתי המקרא ודקדוקי הפעולה (…) ולמדתי תלמוד גמרא ופסק (…) ולמדתי דרשות ואגדות וברייתות (…) ולמדתי הגיון וחכמת הטבע (…) ולמדתי חכמת האלוהות על דרך המחקר, ולמדתי מקצת חכמת הרפואות (…) וכן חולין, ולמדתי המורה הנקרא מורה הנבוכים (…) וספר האמונות לר' סעדיה וספר חובת הלבבות לרבינו בחיי, וכל אלה עם ספרי אברהם בן עזרא בחכמתו הניעוני והביאוני לבקש סוד הספירות והשמות ודרכי החותמת. (…) ועתה אני מחלה פניך מאוד שתעיין בדברי עיון יפה כראוי לאיש כמוך ואל תדינם בתחלת מחשבה לא לזכות ולא לחובה אבל דינם אחרי ברור שלם, וראה והבן מהם מה כוונתי בהם כפי יכלתך, ואחרי שירדת בם לסוף דעתי לפי מחשבותיך תודיע לרב ר' שלמה דעתך בדינך ובמשפטם.

המחלוקת בין הרשב"א לר' אברהם אבולעפיה נמשכה משנת 1285 לערך עד לפטירתו של ר' אברהם אבולעפיה. זמן פטירתו המשוער הוא בשלהי 1291 או בראשית 1292, שכן החל מאותה עת אין כל ידיעה על פועלו. גם לאחר מותו של ר' אברהם אבולעפיה השפיע חרם הרשב"א על תורתו, ועדות לכך היא העובדה שעד המאה ה-18 ספרו החשוב "חיי העולם הבא" נשאר בכתב יד.

נבואה

האירוע המכונן בחייו של הרב אבולעפיה אירע בקטלוניה כשזכה, לפי עדותו, בשנת 1270 לגילוי נבואי המצווה עליו להיפגש עם האפיפיור ו"לדבר עימו בענייני יהדות". ב"ספר העדות" שחיבר תשע שנים מאוחר יותר כתב על כך: "בשנה התשיעית ההיא עוררהו ה' ללכת לרומי רבתי כאשר ציווה בברצלונה…". לתפישת שליחותו הנבואית נוסף בגילוי זה אלמנט של שליחות משיחית. מעשה זה מעיד על תודעה עצמית משיחית מובהקת, שהרי בויכוח ברצלונה הכריז הרמב"ן כי בעת קץ הימים יבוא המשיח בציווי השם אל שליט היהודים, ובזה רמז אל האפיפיור, וידרוש ממנו כשם שדרש משה רבנו מפרעה: "שלח את עמי, ויעבדוני". גם משיחים מאוחרים יותר נקטו בצעד דומה, כגון ר' שלמה מולכו באמצע המאה ה-16 ונתן העזתי באמצע המאה ה-17.

אלמנטים משיחיים נוספים מתגלים בכתביו: הוא מכנה עצמו בשמות שונים כמו "אברהם הרואה", "רזיאל" ו"ברכיאל"; הוא מגלה סודות מיסטיים כמו קץ הימים, ומנמק זאת בכך שגילויים אלו מתאפשרים בזכות העובדה שהמשיח עומד להתגלות, ולו ידוע זמן בואו. כך כתב באגרת "וזאת ליהודה":

	בהגיעי אל השמות ובהתירי קשרי החותמת נגלה אלי אדון הכול וגלה לי את סודו, והודיעני עד קץ הגלות וזמן התחלת הגאולה על גואל הדם, ואז הכריחני להתפאר בנבואה.

בשנת 1271 קיבל לדבריו חיזיון נבואי נוסף, כפי שהעיד בספרו "אוצר עדן הגנוז":

	ואני בזמן היותי בן א"ל (=31) שנה במדינת ברצלונה, העירני ה' משנתי ואלמוד ספר יצירה עם פירושיו ותהי עלי יד ה'. ואכתוב ספרי חכמות מהם וספרי נבואות מופלאים ותחי רוחי בקרבי ורוח ה' הניע לבי ורוח קדושה נוססה בי. ואראה מראות נוראות רבות ונפלאות על ידי מופת ואות ובכללם התקבצו סביבי רוחות קנאות. וראיתי דמיונות ושגיאות ונבהלו רעיוני עלי כי לא מצאתי איש מאישי מיני שיורני הדרך אשר אלך בה. ועל כן הייתי כעיור ממשש בצהרים ט"ו (=15) שנה, והשטן עומד על ימיני לשטני. והייתי משגע ממראה עיני אשר ראיתי לקיים דברי התורה ולהתם הקללה השנייה י"ה (=15) שנה. עד אשר חנני אלהים קצת מדע ויהי ה' עמי לעזרה משנת (א') [א"ל] עד שנת מ"ה להצילני מכל צרה. ובהתחלת שנת אלי"ה הנביא חפץ ה' בי ויביאני אל היכל הקדש. והוא הזמן שבו השלמתי הספר הזה אשר חברתיו.

קבלה נבואית

תורת הקבלה נחלקת לשני זרמים עיקריים: קבלה תיאוסופית-תיאורגית וקבלה אקסטטית. הקבלה התיאוסופית-תיאורגית עוסקת בעיקר בלימוד המבוסס על מהות האלוהות (האין-סוף) ועשר הספירות וההנחה כי מעשי האדם עשויים להשפיע על האלוהות. נציגיו הבולטים של זרם זה הם ספר הזוהר ותורת האר"י. הקבלה האקסטטית עוסקת בהיבט החווייתי של הקבלה, תוך שימוש בטכניקות מעשיות, ושואפת על ידי כך להגיע לאקסטזה רוחנית, ששיאה הוא דבקות באל והארה רוחנית, כמו הנבואה. החסידות מיזגה שני זרמים אלו למקשה אחת.

הרב אברהם אבולעפיה לא דחה את קבלת הספירות, אלא טען שהיא נחותה מהקבלה הנבואית, וכך כתב באגרת "וזאת ליהודה":

	ואומר כי הקבלה (…) נחלקת תחלה לשני חלקים בכלל, והם חלקי דעות השם על דרך עשר ספירות (…) וחלק ידיעות השם על דרך כ"ב אותיות (…) והם המדברים עם הנביאים בחלומות ובאורים ותומים וברוח הקודש ובנבואות (…) ואין ספק כי החלק הראשון קודם במציאת זמן הלימוד בקבלה לחלק השני, והשני קודם במעלה מן הראשון.

בשל היותו של הרב אבולעפיה הנציג הבולט של זרם הקבלה האקסטטית נגרר לעתים לפולמוס עם חסידי השיטה התיאוסופית-תיאורגית, וכך כתב בספר "גן נעול":

	שכבר קמו עלי אנשים רבים שהם חכמים גדולים מחכמי ישראל במקומות הרבה. ויש מהם שהיו בקיאים בראשי פרקים מדרכי הקבלה (…) ואני איני מגנה אחד מאלו כולם, שאינו פלא שיכחישוה אותם שלא ידעוה ולא שמעוה כלל. כי אפילו היודעה והמכירה מסתפק בה מאוד אם היא אמת אם לא. וזה יקרה בהכרח טבעה למי שלא הוציא שכלו מן הכח אל הפועל בה. אבל מי שיצא שכלו בה מן הכח אל הפועל הנבואי, אי אפשר לו להכחיש דבר ממנה.

באגרת "וזאת ליהודה" הרב אבולעפיה אף תקף בחריפות חלק ממקובלי הספירות והאשים אותם בשלילת אחדות האל:

	ולפיכך אודיעך שבעלי הקבלה הספירות חשבו לייחד השם ולברוח מאמונת השלוש ועשרוהו וכמו שהגוים אומרים הוא שלשה והשלשה אחד כן מקצת בעלי הקבלה מאמינים ואומרים כי האלוהות עשר ספירות והעשרה הם אחד, והנה הם רבוהו תכלית הריבוי והרכיבוהו תכלית המרכבה ואין ריבוי אחר העשרה.

הרב אבולעפיה לא היה הראשון שעסק בקבלה האקסטטית, אך מה שמייחד ומבליט אותו לעומת מקובלים אחרים שעסקו בה, מלבד שמיזג את תורת הנפש של הרמב"ם בקבלת חסידי אשכנז, הוא הפירוט הרב של הטכניקות המעשיות בהשגת הנבואה. הרב אבולעפיה משתית דרך ברורה להולכים בדרכו, החל מאופן וסדר הנשימות הראוי,‏^[5] תנועות ראש‏^[6] וידיים,‏^[7] דמיון האותיות,‏^[8] התעטפות בטלית וחבישת תפילין,‏^[9] וכן בתנאים הנלווים לשימוש בהזכרת השם, כמו ההכנה הנפשית הראויה והתבודדות במקום המיוחד לשם כך והתרחקות מענייני העולם הגשמי.‏^[10]

העיסוק בתורתו בעת החדשה

בשל חרם הרשב"א פחת במידה משמעותית העיסוק בכתבי הרב אבולעפיה עד המאה ה-18. היו מגדולי המקובלים שהכירו בו כסמכות בעלת משקל אף קודם לכן, וכך אנחנו מוצאים את הרמ"ק מצטט קטע ארוך מספרו "אור השכל" העוסק בשמות הקודש, ורבי חיים ויטאל מזכיר בספרו שערי קדושה את שיטותיו המדיטטיביות של אבולעפיה כדרכים מקובלות של התבודדות האמורות להביא לרוח הקודש. אך עם זאת ספריו לא נלמדו בשיטתיות. את נקודת המפנה בהתייחסות אל הרב אבולעפיה הביאו תיאורו של הספר "חיי העולם הבא" וטיהורו של הרב אבולעפיה על ידי החיד"א במאה ה-18 בספרו הביבליוגרפי "שם הגדולים":

	הוא ספר שחיבר הרב רבי אברהם אבואלעפיא בעיגול שם ע"ב וראיתיו על קלף כתב יד. ודע שהרשב"א בתשובותיו סימן תקמ"ח והרב היש"ר בספר מצרף לחכמה זלזלו בו כאחד הרקים ויותר. ברם קושטא קאמינא דחזיתה לרב גדול ממארי רזין (=ואולם אמת אני אומר שראיתי לרב גדול מבעלי הרזים) ובישראל גדול שמו ואחרי דבריו לא ישנו שהוא מקרב לס' הנזכר ותושע לו ימינו

ככל הנראה^{[דרושה הבהרה]}, כוונת החיד"א היא לציטוטיו של ר' חיים ויטאל מספר "חיי העולם הבא" בספרו "שערי קדושה". בזכות החיד"א, שהיה מגדולי הפוסקים וכן מראשוני ההיסטוריונים של הכתיבה היהודית, התהפך מעמדו של הרב אבולעפיה מן הקצה אל הקצה והוא הפך מדמות בזויה, נלעגת ומוחרמת לדמות מכובדת, מוערכת ולגיטימית.

המחקר האקדמי על תורתו של הרב אבולעפיה החל בשנות ה-30 של המאה ה-19, כאשר משה לנדאור בחן את כתבי היד של הרב אבולעפיה. לנדאור ייחס בטעות את כתיבת ספר הזוהר לרבי אברהם אבולעפיה. במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו חוקרים כמו צבי גראף, משה שטיינשניידר ואהרן ילינק לנתח את שיטתו של הרב אבולעפיה. ילינק הקדיש כמה מחקרים לכתביו והבהיר כי לא הרב אבולעפיה הוא מחברו של ספר הזוהר.

במאה העשרים הרחיב במעט גרשם שלום את המחקר אודותיו וקבע את דמותו של הרב אבולעפיה כאחד מיוצריה החשובים של הספרות הקבלית. כיום מי שעומד בשורה הראשונה במחקר על הרב אבולעפיה הוא משה אידל, אשר חיבר שורה ארוכה של מחקרים על הרב אבולעפיה ושיטתו הקבלית.

ספריו וחיבוריו

הרב אבולעפיה חיבר חיבורים רבים בקבלה, ובהם הספרים:

1. סתרי תורה המפרש את המורה נבוכים בצורה קבלית. נוסח קדום של פירוש זה, בתרגומו הלטיני של פלאוויוס מיתרידאטס יצא לאור על ידי חיים וירשובסקי בשם Liber Redemptionis.
2. חיי העולם הבא, החיבור העיקרי העוסק בהדרכה מפורטת למדיטציה נבואית.
3. אור השכל, בביאור הנהגת האדם להגיע להשגות קרובות לדרגת הנבואה.
4. אוצר עדן גנוז.
5. אמרי שפר.
6. אגרת שבע נתיבות התורה, על הדרך הראויה ללימוד התורה.
7. ‫ ספר הברית החדשה, מאמר קבלי נגד הנצרות.
8. גט השמות
9. ספר החשק
10. אגרת וזאת ליהודה, בה הוא משיב לטענות מתקיפיו.
11. גן נעול, ביאור על ספר יצירה.
12. ספר האות, מסה משיחית בסגנון מקראי.
13. חיי הנפש, בביאור סודות קבליים שונים, ערוך גם כן כביאור על המורה נבוכים.
14. מצרף השכל, סודות מפי רזיאל המלאך.
15. מצרף לכסף, בביאור עניין הספירות.
16. מפתח החכמות על ספר בראשית.
17. מפתח השמות, על ספר שמות.
18. מפתח הקרבנות, על ספר ויקרא.
19. מפתח הספירות, על חומש במדבר.
20. מפתח התוכחות, על חומש דברים.
21. מפתח הרעיון.
22. נר אלהים, סוד ברכת כהנים.
23. שומר מצווה, על יחס הקבלה לפילוסופיה.
24. ספר המלמד.
25. ‫סוד ירושלים פירוש השם ירושלם.
26. ספר גאולה.
27. ספר הצירוף, מיוחס לו.

בעולם החרדי החל מאמץ לפרסם את כתביו של הרב אבולעפיה, ויצאו לאור ספריו: "חיי העולם הבא", "אמרי שפר", "אור השכל", "ספר החשק", "גן נעול", "אוצר עדן הגנוז", ועוד. גם בזרם הקבלה המודרנית זוכה דמותו של הרב אבולעפיה לעדנה מסוימת בכך שמתייחסים לשיטתו כאל מעין "מדיטציה יהודית".

 

יוזמה בוואטסאפ הובילה להקמת מוקד תפילות לחיילים

"מוקד התפילות העולמי" אותו הקים חיים, חרדי תושב בית שמש, נועד לשדך בין שמות של חיילים לבין חרדים המוכנים לאמץ שם ולהתפלל לבריאותו. יוזם המוקד לגל"צ:" ביממה הראשונה למעלה מ-4,000 אנשים אימצו שמות חיילים". האזינו

אוריה אלקיים

הציבור החרדי אמנם אינו מתגייס בהמוניו לצה"ל, אך בעת מלחמה לבו עם החיילים בחיפוש אחר דרך משלו לתרום למאמץ המלחמתי. מיזם מעניין הוא "מוקד התפילות העולמי", ובאמצעותו ניתן לקבל שם של חייל שנמצא כעת בלחימה בעזה – ולהתפלל למענו, ואפשר גם למסור שם של קרוב משפחה, או חבר שנלחם בחזית – על מנת שאחרים יתפללו עליו.

גם כאן הכל החל בכלל בהודעת וואטסאפ שהתגלגלה עם הכניסה הקרקעית לעזה. חיים, חרדי מבית שמש ומי שעומד מאחורי היוזמה, ביקש לקבל שמות בעבור תפילה על החיילים. מהר מאד הגיע מספר הפונים למאות, וחיים שלא עמד בנטל, החליט להקים מוקד טלפוני שמבוסס על תא קולי ופועל 24 שעות ביממה.

בתכניתנו "מה בוער" עם רינו צרור סיפר יוזם מוקד התפילות למען חיילי צה"ל כי ההיענות הולכת וגוברת. "ההעינות גדולה מאוד, וכבר ביום הראשון שהמערכת עובדת למעלה מ-4,000 אנשים כבר אימצו שמות של חיילים".

כמו כן, חיים הסביר איך המערכת עובדת: "המערכת הממוחשבת מבקשת ממך לומר את השם של החייל שלך, או לקבל שם של חייל, ואז מי שמתקשר לקבל שם של חייל הוא מאמץ אותו אליו, ומאותו הרגע שהוא מאמץ אותו עד סוף הלחימה – הוא לומד לרפואתו, מתפלל לרפואתו וחושב עליו".

רשת הוואטסצפ שעוברת ימים קשים עם גל עכור של שמועות כוזבות יכולה להתנחם גם בדברים טובים שיוצאים ממנה, בדיוק כמו המיזם הזה.

http://glz.co.il/1363-46972-he/Galatz.aspx

מנחם אב / חודש אב ומזלו

חודש אב ומזלו

 

שם החודש

 

חודש אב נחשב כחודש עצוב בגלל חורבן הבית הראשון והשני שאירעו בט' באב הוא גם נקרא בשם מנחם אב כהבעת תקווה שהקב"ה ינחם אותנו. השם אב הוא בבלי או פרסי.כשם בבלי פירושו אש, קדח, והוא בא לתאר את החודש כחודש חם. כשם פרסי פירושו ההפוך מאש, מים, ואף הוא בא לתאר את החודש כחודש חם שבו בני אדם צמאים למים. מבחינת המסורת היהודית מתארים שני הפירושים הללו, אש ומים, את ימי החורבן שבהם "באנו באש ובמים". יש מפרשים שרואים בשם אב סמל לחורבן והם מספרים שהשם אב ניתן לחודש החורבן להסביר למה קיבל עליו את התפקיד להעניש את בני ישראל שחטאו- הוא עשה זאת כפי שעושה אב לבניו, לטובתם, לחנכם, ללכת בדרך טובה כפי שנאמר "חושך שבטו שונא בנו" , והוא הסכים לכך רק אחרי שניחמו אותו והבטיחו לו שהמשיח ששמו "מנחם" יוולד ביום החורבן ושיום החורבן ישמש לעתיד כיום מועד כפי שנאמר "קרא עלי מועד" , ומשום זה נקרא החודש בשם מנחם-אב. ואע"פ שהוא התכוון לטובה מזלזלים ביוקרתו ולא מזכירים אותו במקרא ואפילו בספר עזרא נקרא בשם החודש החמישי אע"פ שבזמנו כבר קראו אותו בשם אב. במקומות רבים לא מברכים את החודש הזה וקוראים עליו את הפסוק: "במספר ירחים אל יבוא" , ויש להם לזה אסמכתא ממשה רבנו שבשעה שבירך לפני מותו את כל השבטים הוציא את שמעון שהוא השבט של חודש אב ושבו תלה את אסון החודש ולא בירך אותו כפי שנספר בהמשך. לפי האגדה, פושטים השמים בחודש זה את שמלת האור שלהם ושמים שק כסותם, ונעשים קודרים ואפלים כפי שהיה ביום החורבן, שבו הלביש הקב"ה שמיים קדרות ושק שם כסותם, כפי שמספר ישעיה (נ,ג). וכיבה את כל הכוכבים והמזלות והפנסים שבשמיים "שמש וירח קדרו והכוכבים אספו נגהם. (יואל ד, טז). סתם את כל החלונות וכיסה את כל השמיים בענן אבק רגליו והסתתר "הכביכול" במסתרים לשבת בדד ולידום ואף לבכות מפני גאוותם של בני ישראל שניטלה מהם באותו הזמן ומפני גאוותו של בית המקדש והשמיים שאף הם ניטלו מן העולם ושלוש דמעות הוריד ומוריד הקב"ה באותו החודש: אחת על מקדש ראשון, אחת על מקדש שני ואחת על צערם של בני ישראל. ומשום כך אמרו חז"ל משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית כו). מנחם אב / חודש אב ומזלו

 

 

מזל החודש

 

כארי אחרי מאבקים קשים ולא הלך כצאן לטבח יובל. לא קל היה לקבוע מזל לחודש החורבן, שום מזל לא רצה לתת חסות לחודש המחריב את ביתו של המלך. נעלמו המזלות ולא עמדו לבחירה. כולם הסתייגו מהחודש והיו נאלצים משרתי עליון לעשות מאמצים כבירים, שינויים וחילופים כדי למצוא פתרון לשאלת המזל ולקבוע מזל לחודש. וישנם על זה אגדות וכולן נפלאות ומלאות סודות ורמזים, העומדות ברומו של עולם. אגדה אחת מוסרת על מעשה חילופים, שעשו עם יהודה שהוא -כממונה על חודש ניסן- מלך החודשים והמזלות : כשלא מצאו מזל לחודש, הלכו ליהודה, לגזור ולצוות עליו בסוד פקודתו של מלך, ועמדו עליו ולא נתנו לו מנוח, עד שימצא מזל לחודש אב, שאין חודש בלי מזל, ואין שנה בלי חודשים ואין מלך בלי חיילות. וכשיהודה לא מצא פתרון, עמדו עליו להעביר את מזלו הוא לחודש אב ולא היתה לו ליהודה, מלך החודשים ברירה אחרת, אלא להעביר את מזלו לחודש אב. מה פירוש הדבר? מספרים: מזלו של יהודה, לאמיתו של הדבר – היה צריך להיות האריה, כפי שבירכו יעקב, "גור אריה יהודה" וכך היה צריך להיות החודש שלו במזל אריה ומזלו של חודש אב, היה צריך להיות הטלה, שהוא החלש בכבשים ההולך כשה לטבח. אולם הטלה לא רצה לקבל את מזלו של אב וטען שהוא חלש מדי לחודש של חורבנות, עמדו בסוד יודעי דבר והחליפו את המזלות – העבירו את הטלה החלש לחודש ניסן, שהוא חודש הגאולה, ואת האריה החזק, לחודש אב – לחודש החורבן, שיתגבר, יתאושש יתחזק ויתנשא בחזרה כארי. והארי – בהתחלה סירב אף הוא ודחה את ההצעה והוא קיבלה רק לאחר שהבטיחוהו שבימיו ובחודש מזלו – באב גופא יתקומם כארי, כפי שנאמר "כלביא יקום וכארי יתנשא" מעשה חילופין זה מרומז בסוד א"ת ב"ש לסידור ימי השנה, שלפיו ליל הפסח חל תמיד בליל תשעה באב והלילות מתחלפים במזלותיהם, מה שקרה בניסן בליל הפסח : בחודש של גאולה נופל בט' באב, ומה שנופל בט' באב נגאל וקם בליל הפסח. מעשה זה גם מרומז בשבטו של החודש – שמעון שאף הוא התקשר ליהודה וסומך עליו, והוא גם מרומז במשלו של בלעם, שנשא לכבודו: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" (במדבר כד, ט) – שהוא מכוון לט' באב.

 

 

אות החודש

האות טי"ת שהיא אות שלילית הרומזת על ט' באב כיום שריפת המקדש והיא גם אות של טוב ואות חיובית ומתחטא כפי שהסברנו בחודש תמוז הקשור אליה מאוד, והיא גם מתבטאת כיום הרג והשמדה, בסמיכות לט"ו באב שנתקבל כיום של חיתון ופיריון. האות ט' של החודש רומזת על שניהם ביחד, כשהיא מסתיימת במימד החיובי של החג הגדול של ט"ו באב. ומתקשרת ב "ית" לבית המקדש שעמד "ית" שנים כדי לתקן את החית והטית שהשבטים לא רצו להכניס לשמותיהם.

חודש אב

ר' מרדכי ארצי מדבר על חמשת הדברים שארעו בתשעה באב…

ר' מרדכי ארצי

י"ז טבת תשס"ג, 22/12/2002 00:00

 

אמרו חז"ל : " משנכנס אב ממעטין בשמחה " ( מובא בתענית פ'ד )
חמישה דברים ארעו את אבותינו בתשעה באב . ואלו הם : נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל ,חרב בית המקדש הראשון , חרב בית המקדש השני, נלכדה ביתר ונחרבה ירושלים .
גזרת הגלות של עם ישראל מתחילה מחטא המרגלים , כאשר מאסו בארץ חמדה והוציאו את דיבת הארץ רעה באומרם : " ארץ אוכלת יושביה " , "אנשיה אנשי מידות" , "ערים בצורות גדולות", ולבסוף " ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו ובעיניהם " כאשר מסרו המרגלים את ה"מסר" הזה לעם : " ותישא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו בלילה ההוא " .
אמר רבי יוחנן " גזרת המרגלים היא ותשעה באב היה . אמר להם הקב"ה :
" אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות ".
בעוון בכיה זו של חינם גזר הקב"ה רק על האבות שחטאו – שלא זכו להכנס לארץ הקודש וכמו שידוע , היה יוצא הכרוז בכל שנה ושנה ומודיע : "יבדלו החיים מן המתים ".
שהיו האבות חופרים קברים וישנים בהם ולא קמים . כן בכל שנה היו 15,000 איש לא קמים לתחיה מקברם עד תום כל הדור ההוא . בשנה האחרונה כלם התעוררו למחרת אמנם תחילה לא האמינו אך לבסוף נוכחו לדעת כי בא הקץ לעוונם .
יום הפטירה היחידי המצויין בתורה הוא של אהרון הכהן (בפר' מסעי) "בחודש החמישי
באחד לחודש ". ממדותיו של אהרון הכהן "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" .
אנו אומרים "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה" ולא אומרים יזכה בלשון עתיד . אלא כל מי שמתאבל בהווה מובטח לו שלא רק יזכה אלא גם עתה הוא מרגיש שירושלים הולכת ונבנית . היום סיימנו את ספר תהילים ובסיומו אנו אומרים :" מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל ". שלוש פעמים ביום בכל התפילות של השמונה עשרה אנו אומרים : "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת ובנה אותה בקרוב בימנו בנין עולם וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין ברוך אתה ה' בונה ירושלים " .הבה נתפלל כלנו שנזכה ליום הגדול הזה .
אמן כן יהי רצון אמן ואמן .
"רבי חנניה בן עקשיה אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ".

חודש אב: אסון ונחמה

אותה ברית שהביאה לנו ייסורים, תביא לנו גאולה.

מאת הרבנית ציפורה הלר

חודש אב העברי הוא חודש בעל אופי טרגי במיוחד, מכל הבחינות. בחודש זה התרחשו האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה שלנו.

אסונות אינם זרים לנו. הם מהווים, במידה רבה, חלק בלתי נפרד מהברית שכרת אברהם עם האלוקים. כשאמר אלוקים לאברהם שעַמו יהיה העם הנבחר, הוא גם אמר לו שיהיה עליו לשלם מחיר. מהו המחיר? מבט חטוף בהיסטוריה היהודית מגלה לנו שתי פיסות מידע שהופכות אותנו לעם ייחודי. האחת היא שאיננו נכחדים, וזאת משום שכעַם, יש לנו תכלית שהגאון מווילנה כינה "תיקון עצמנו ותיקון עולם". השניה היא שכאשר אנו מנסים להתבולל ולהיטמע, התוצאות הרות אסון.

אברהם אבינו היה מבקש דרך. הדרך שביקש הובילה אותו לארץ אחרת, ולתפיסת עולם שונה מזו שרווחה בעולם כולו באותה תקופה. עבור אברהם, אלוקים לא שכן רק בשמיים, כי אם גם עלי אדמות, איתנו. אברהם איחד את עולם המחשבה עם עולם המעשה. אנשי דת אחרים באותה תקופה היו שקועים במדיטציה, ואילו אברהם חתך ירקות לסלט והגיש אוכל לאורחיו הרבים מספור.

אברהם לא היה בדיוק הגרסה הקדושה של רשת מלונות הילטון בעולם העתיק. אז מה הייתה מטרתו?

אברהם האמין שעולם המחשבות, הרגשות והמעשים לא היה אמור להתפצל לשלושה עולמות אוטונומיים, מנותקים זה מזה. החיים צריכים להיות רצף אחד, שלם. אלוקים הבטיח לו שהדרך שסלל לא תאבד במותו. הוא יהיה לאבי אומה, וזו תשמר את מורשתו.

העובדה שהוא-עצמו היה מוכן לתת מעצמו, לא הבטיחה שילדיו לא יהפכו לחומרניים ואנוכיים.

כשאלוקים הבטיח לו עתיד, שאל אברהם שאלה אחת בלבד: "איך אוכל לדעת שמורשתי אכן תעבור הלאה?"

אברהם לא פקפק בכוחו של אלוקים. הוא הלך בעקבות ה' מאוּר-כַּשְׂדִים לארץ ישראל, למצרים, ובחזרה לארץ ישראל, ללא כל טענות ומענות. הדאיגה אותו המחשבה שבחירותיהם של צאצאיו ינתקו אותם מבוראם. העובדה שהוא-עצמו היה מסור, רחום, ומוכן לתת מעצמו, לא הבטיחה שילדיו לא יהפכו לחומרניים ואנוכיים. ככלות הכול, כמה מאיתנו מחקים בדיוק את חייהם של הורינו וסבינו?

וכך ענה לו אלוקים: "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל;

"ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתווך ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הציפור לא בתר; וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם; ויהיה השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו; ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה… והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה; ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת…" (בראשית ט"ז, ט-י"ח).

אלוקים אומר לאברהם שזהותנו תישמר בשתי דרכים. האחת, באמצעות הקרבת קורבנות. קורבנות אינם עניין ארכאי. משמעות המלה קורבן היא חפץ שמקרב אותנו למשהו אחר. החיה שבנו (ויש לנו גן חיות לא קטן בנפשנו פנימה) עלולה להרחיק אותנו מאלוקים, כשהיא משכיחה מאיתנו את החלק האמיתי שבנו, החלק הנצחי, האותנטי ביותר – האני הרוחני שבנו. האני החייתי שבנו עלה באותם ימים בסולם הרוחני באמצעות נגיעה בבהמה שהיא עבורנו מעין תאומה, באמצעות הקרבתה, והיפתחות לשינוי שהחוויה הזו מחוללת בנו.

כיום אנו מאפשרים לאני הפנימי שלנו להתעלות על ידי תפילה, ואילו קיום מצוות ה' מאפשר לנו התעלות בעולם החיצוני. שני אלה קשורים לאני החייתי שלנו. מצוות כגון שמירת כשרות מובילות אותנו בדרכו של אברהם, אותה דרך רצופה של מסירות לה', שבה העולם הגשמי והרוחני חד הם.

ואם אנחנו רוצים לצאת מהמשחק? בחירה חופשית קיימת תמיד. אך ה' לא ייתן לנו לבחור, כעם, באובדן רוחני, ובמקרה כזה ניחשף לאימפריות חייתיות. הזאב הגרמני לא היה רק לוגו; הוא סימל את כל מה שהיה גרמני. אנחנו נסבול, נשתעבד ונמצא ניכור – במקום שבו קיווינו למצוא קבלה.

"גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם". הגשמנו נבואה זו במצרים (הגלות הראשונה, אבטיפוס לכל המהדורות הבאות), בבבל, ביוון וברומא. שמות אלה נשמעים אמנם רחוקים ועתיקים, אך הם שעומדים ביסוד התרבות שתקפה אותנו בחייתיות בלתי ניתנת לתיאור.

כיצד ניתן לתאר את מה שהתרחש באושוויץ, בטרבלינקה ובמזרח אירופה? ביורק, שבה נשרפה מצודה על היהודים שהתחבאו בה? בספרד, שבה העלו על המוקד אנשים שכל פשעם היה יהדותם?

קמנו מחדש לאחר כל התעמתות עם העיט ששאף לחסל אותנו, כואבים אך חיים.

לא נעלמנו מהמפה. קמנו מחדש לאחר כל התעמתות עם העיט ששאף לחסל אותנו, כואבים אך חיים. עוד ידענו, כשיצאנו מהמחנות, שמה שאנחנו, ומה שאנחנו רוצים להיות, אינו דומה כהוא זה למה שהגרמנים בחרו להיות. חוויה זו אינה ייחודית לשואה. היא זו שמנעה את טמיעתנו בבבל, ספרד או יוון. בכל פעם גילינו את עצמנו מחדש. התבונַנּו במראה והבנו שמה שחשבנו שהוא שלנו אינו שלנו, ולעולם לא יהיה. לעולם.

בחודש אב אנו עומדים מול צד זה בהיסטוריה שלנו.

סמלו האסטרולוגי של חודש אב הוא האריה. הוא מסמל את המפגש שלנו עם כוח פראי. מעניין לגלות שא' באב הוא יום פטירתו של אהרון, אחי משה, שהיה ידוע כאיש שלום מובהק. משמעות הדבר היא, כי גם אם נתרחק מה' ומהאני הגבוה שלנו, בסופו של דבר ישרור שלום. זהו שלום שמבוסס על היפתחותנו לאני העליון שלנו ולחלק בתוכנו שהוא אדם, ולא חיה. שלום זה הוא הדבר הרחוק ביותר משלום שמבוסס על פחד הדדי, שהוא המקסימום שניתן להשיג אם מתבוננים במלחמה העכשווית בישראל בהקשר היסטורי.

התלמוד מספר לנו שהמשיח ייוולד בתשעה באב. ביום זה נחרבו שני בתי המקדש, היום שבו החל גירוש ספרד, והיום שבו פרצה מלחמת העולם הראשונה, "מלחמת האם" של מלחמת העולם השניה. משמעות הדבר היא כי אותה ברית שמבטיחה לנו סבל, מבטיחה לנו גאולה. אלו הם שני צִדיו של המטבע: חבלי הלידה – והלידה.

אל לנו לשכוח לעולם את הסבל שעברנו. העובדה שאלוקים לעולם לא יתן לנו להיכחד אינה פוטרת מעונש את אלו שפשעו את הפשעים החמורים ביותר נגדנו. כוונותיהם היו זדוניות, בחירותיהם נעשו במודע, והחשוב מכול, החייתיות שלהם לא ידעה כל גבול.

אל לנו לשכוח מי אנו, ומדוע שרדנו. אנו עמו של אלוקים, ועלינו לקיים את בריתו של אברהם. יעדנו הוא לחיות חיים שהעולמות מאוחדים בהם, להתעלות אל מעבר לגשמי, ולהאמין בה'. העובדה שאנו עדיין כאן, במאה ה-21, שלא שכחנו מי אנו, ושאנו מחויבים להמשיך ולקיים את הברית, היא בגדר נס, לא פחות.

ט"ו באב הוא זמן לשמוח. בימי קדם היה זה יום שבו נערכו חתונות, והתחלות חדשות נחגגו. זהו זמן להתחיל מחדש, שבו ניתן להצהיר לא רק מי איננו רוצים להיות, אלא גם מי שאנו יכולים להיות.

הלוואי שיביא לנו חודש אב שמחה, סיפוק ונחמה.

פורסם ב: 14/7/2007

אב

אב הוא החודש האחד עשר בלוח העברי המתחיל בחודש תשרי כנהוג מימי בית שני, והחודש החמישי בשנה המתחילה בחודש ניסן כפי שהיה נהוג בימי בית ראשון. חודש אב הוא תמיד חודש מלא – בן 30 ימים. ראש חודש אב חל בימים שני, רביעי, שישי או שבת.

שמות וסמלי החודש

שמו של החודש הובא, כשמות שאר החודשים, מגלות בבל. מקורו במילה האכדית אבו (="קנים"). בבבלית פירוש השם הוא אש – חודש זה נקרא כך על שם החום הכבד השורר בתקופה זו של השנה. על פי החוקרים, בחודש זה נהגו לקצור את הקנים לצרכים שונים. גם בבית המקדש היה חודש אב מסמן את סוף הזמן בו כרתו עצים לצורך המערכה שעל המזבח (בבלי, בבא בתרא קכא ע"א).

חודש אב מכונה גם "מנחם אב", מפני שנחשב לחודש הפורענות והאבלות בלוח העברי, ששיאה חורבן בית המקדש בתשעה באב. כינוי זה מקורו במקורות עבריים מימי הביניים.‏^[1] ישנה אגדה בתלמוד שאומרת שהמשיח יוולד בחודש אב ושמו יהיה מנחם. במשנה נאמר עליו: "משנכנס אב, ממעטין בשמחה" (תענית ד, ו).

במסורת היהודית, מזלו של החודש הוא מזל אריה. מזל זה נקשר במסורת בעם ישראל, עליו נאמר בברכת בלעם: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" – כלומר, למרות הגזרות והצרות יקום העם מן החורבן ויצעד לגאולה. לפי מסורת אחת, בחודש אב נברא העולם.

מועדים עיקריים

• י"ז בתמוז עד תשעה באב – שלושת השבועות (תקופה המכונה גם "ימי בין המצרים"), ימי אבל שייוסדו לזכר חורבן בית המקדש הראשון והשני, ואחר כך גם לזכר כל הסבל היהודי בגלות.
• ראש חודש אב עד תשעה באב – ימים שמעמיקים אפילו יותר בלימודי קודש ונהוג בימים אלו שלא לאכול בשר, לא לשתות יין ולא לערוך שמחות.
• השבת שלפני תשעה באב – שבת חזון, על שם ההפטרה.
• צום תשעה באב – יום תענית לזכר חורבן בית המקדש הראשון והשני.
• השבת שלאחר תשעה באב – שבת נחמו, על שם ההפטרה.
• ט"ו באב – בתקופת המקרא והמשנה, וכן בימי בית שני, היו בנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים "בכלי לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו", והבחורים נהגו לבחור מתוכן את בנות-זוגם. התחדש בישראל כ"חג האהבה".