"והיה כי תבוא אל הארץ"

התש- מ"א, מ"ז, נ"ה, ס"ב ס"ד

הרב אברהם צוקרמן

נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

 

והיה – לשון של שמחה הוא. שמחה היא לפני הקב"ה ושמחה צריכה להיות אצל כל אחד ואחד מאתנו בבואנו אל הארץ.
בהיותנו במצרים שלש מטרות היו לפני הקב"ה 1) להוציאנו ממצרים 2) לתת לנו את התורה 3) להביאנו לארץ.
ממצרים יצאנו באותות ובמופתים וביד חזקה. יצאנו, במדה מסוימת בעל כורחנו. אחד מחמשה או אחד מחמשים. וגם אחרי שיצאנו – התעורר רצון מדי פעם בפעם ל"ניתנה ראש ונשובה".
התורה ניתנה לנו, בחלקה (תורה שבע"פ) בעל כורחנו. "כפה עלינו הר כגיגית, אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו פה תהא קבורתכם". והן התורה שבע"פ, היא היא עיקרה של תורה, שעליה כרת הקב"ה אתנו ברית, והיא העושה את התורה כתורת חיים אשר "ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים".
וכל עוד לא נכנסנו לארץ – לא הושלמה המטרה. והנה גם בזה, כאילו מעשה שטן, יוצאי מצרים, מסרבים להכנס לארץ כתוצאה מדיבת המרגלים, אשר הציגו אותה כארץ אוכלת יושביה. ארבעים שנות מדבר והסתלקותה של "העדה הרעה" צריכים לעורר שאיפה, רצון וכיסופים לבוא לרשת את הארץ, כדי למלא את רצון ה' ועל כן "והיה כי תבוא אל הארץ" שמחה גדולה היא במילוי רצון ה' בשלימותו.
(התשמ"א)

"והיה כי תבוא אל הארץ וכו'"
הוידוי שהאדם אומר עם הבאת הביכורים מעורר שאלות. איך יכול מי שהוא דור עשירי בארץ וגם יותר, לאמור "כי באתי אל הארץ" וכן מהי ההדגשה "הגדתי היום"? והנראה בזה כי אמנם יש כאלה שהם בארץ, לא מפני שזכו בה לכתחילה, כי אם היו מיוצאי מצרים, אולי לא היו זוכים לכתחילה להכנס לתוכה, אלא בדיעבד שנולדו בה על כן נמצאים בתוכה, בזכות אבותיהם שירשו אותה מהם.
אמנם מחבבי המצוות, אפילו שנולדו בארץ, מעלה עליהם הכתוב כאילו היו מיוצאי מצרים וזכו להכנס לארץ ולכן הוא אומר "כי באתי אל הארץ". ומה שאומר "הגדתי היום", כי בני אדם הלוא עולים ויורדים הם, יש ואתמול היה זכאי והיום חייב, ויש להיפך אתמול היה חייב והיום זכאי. ולכן אמר בשעת קיום מצוות הבאת הביכורים "הגדתי היום", קיומה של המצוה היום – היא שמזכה אותו לראות את עצמו כאחד מבאי הארץ.
וארלי בזה אפשר להסביר דברי חכמים "עשה מצוה האמורה בענין, שבשבילה תכנס לארץ" והרי את הביכורים הוא מביא כשהוא כבר נמצא בארץ!? – אלא הוא הוא הדבר, קימוה של המצוה מזכה את האדם לראות את עצמו כאחד מבאי הארץ.
(התשמ"ז)

"והיה כי

תבוא אל הארץ"
פרשת ביכורים מתחילה בלשון יחיד ובמהותה היא חובתו של כל יחיד ויחיד כפי אשר תשאנו רוחו, ברם בחיי האומה היא הפכה להיות כעין מצוה ציבורית לפי המתואר במשנה דרך העלאת הביכורים לירושלים. ויש לברר במה נשתנתה מצוה זו ממצוות דומות לה כדוגמת מעשר שני שאף אותו חייבים להעלות לירושלים או את פדיונו?! והנראה לנו שחובת הנתינה של הדבר האהוב ביותר – "כבכורה טרם קיץ בעודה בכפו יבלענו" – כדי ליצור צורת חיים ציבוריים מודרכים ומכוונים על ידי הכהנים העומדים ומשרתים בבית ה', היא שגרמה לכך ומצות הביכורים הפכה להיות כעין מצוה ציבורית.
הכהן העומד ומשרת בשם העם – הוא גם מרכז ההוראה וההדרכה של העם "ובאת אל הכהנים הלווים – – – והגידו לך דבר המשפט", עשרים וארבע מתנות כהונה, באו כדי לאפשר לאלה העובדים את עבודת ה' מחד, ומשמשים מורי העם מאידך – מסגרת חיים ללא עמל מרובה לצרכים האישיים שלהם. כך שבהבאת הביכורים, אנו דואגים לצרכי העם והיא לבשה צורה עממית ציבורית.
(התשנ"ה)

"והיה כי תבוא אל הארץ"
כבר עמד על כך ה"כלי יקר" שנוסח זה "וירשת וישבת בה" מופיע פעמיים כאן ובפרשת המלך, עם שינויים קלים כאן הפתיחה "והיה", בפרשת המלך היא חסרה, כאן ההדגשה "נותן לך נחלה" שם זה איננו, כלל גדול הוא בידנו: כל תוספת או חסרון בתורה יש להם משמעות.
אשר לפתיחת "והיה" לפי הגדרת חז"ל זה לשון שמחה. אדם מישראל אשר חורש זורע וקוצר ומכניס יבולו הביתה שמחה היא לאיש שזרע בדמעה וקוצר ברינה. ברם שמחה היא גם לקב"ה. הוא שמח בשמחתו של כל איש ואיש עוד יותר מאשר "עמו אנוכי בצרה".
שמחה היא לפני הקב"ה לקיים את הבטחתו שנתנה לאבות "הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ". כי שונה היא הבאת הביכורים, עליה מדןהר בפרשתינו מכל הנתינות האחרות: פאה ושכחה, תרומות ומעשרות וכו' כל אלו ניתנים ביחידות, ביכורים העם מביא כפי שמתואר במסכת ביכורים והשמחה היא שמחת העם, המודה לאלוקים ושמח בישועתו.
בחירת מלך יש בה הרבה מן הברכה אבל יש בה גם אפשרות לכשלונות, כדרך שמצאנו אצל שאול ראשון המלכים וכדרך שהיה במלוך המלכים לבית החשמונאים. על כן חסר ה"והיה" לשון השמחה, וחסר בה גם "הנותן לך נחלה" לא לזכותו של מלך היא.
הקב"ה דאג שלא מלך יכבוש את הארץ, שלא יראה לעצמו זכויות של כובש.
(התשס"ב)

"והיה כי תבוא אל הארץ"
כבר עמד על כך ה"כלי יקר" שנוסח זה "וירשתה וישבת בה" מופיע פעמיים כאן ובפרשת המלך, עם שינויים קלים, כאן הפתיחה "והיה", ובפרשת המלך היא חסרה. כאן ההדגשה "נותן לך נחלה" ושם זה איננו, כלל גדול בידנו: כל תוספת או חסרון בתורה יש להם משמעות.
אשר לפתיחה "והיה" לפי הגדרת חז"ל זה לשון שמחה. אדם מישראל אשר זורע חורש וקוצר ומכניס יבולו הביתה שמחה היא לאיש שזרע בדמעה וקוצר ברינה. ברם שמחה היא אף לקב"ה. הוא שמח בשמחתו של כל איש ואיש עוד יותר מאשר "עמו אנוכי בצרה". שמחה היא לפני הקב"ה לקיים את הבטחתו שנתנה לאבות "הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ". כי שונה הבאת ביכורים, עליה מדובר בפרשתינו מכל הנתינות האחרות: פאה ושכחה, תרומות ומעשרות וכו'. כל אלו ניתנים ביחידות, ביכורים העם מביא כפי שמתואר במסכת ביכורים והשמחה היא שמחת העם, המודה לאלקים ושמח בישועתו.
בחירת מלך יש בה הרבה מן הברכה אבל יש בה גם אפשרות לכשלונות, כדרך שמצאנו אצל שאול, ראשון המלכים וכדרך שהיה במלוך המלכים לבית החשמונאים. על כן חסר ה"והיה" לשון השמחה, וחסר בה גם "הנותן לך נחלה" לא זכותו של מלך היא. הקב"ה דאג שלא מלך יכבוש את הארץ, שלא יראה לעצמו זכויות של כובש.
(התשס"ד)

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=63&id=11305&q=%eb%e9+%fa%e1%e5%e0

 

תענוגות הפעם הראשונה

כי תבוא(דברים כו:א-כט:ח)

תענוגות הפעם הראשונה

התענוג היה גדול, מיוחד במינו – חד פעמי. זוכר אותו? את הרגע ההוא בו שולם לך בפעם הראשונה בחיים שכר תמורת ביצוע עבודה כלשהי?! אולי זה היה עוד כאשר למדת בתיכון. שם, עוד קיבלת שקלים בודדים כגמול עבור ימי קטיף בחופש הגדול, או תמורת עזרה בחנותו של הדוד. ואולי, טעמת טעם מתוק זה רק לאחר תום הלימודים והצבא, כאשר שילמו לך אחרי המשפט הראשון והמוצלח שניהלת – כעו"ד צעיר. או שעה שחישבת את האחוזים המגיעים לך תמורת ביצוע מושלם של העסקה הראשונה שלך, כסוכן חברת השיווק הגדולה. לא חשובים התאריך וסוג השירות. בכל המקרים הללו מילאה את הלב, ברגע קבלת הכסף, בדיוק אותה חדווה, אותה תחושה נפלאה שהנה זכית לשכר תמורת העמל והמאמץ, לא עוד כסף חסד, כי אם רווח בזכות. זו בהחלט היתה שעה גדולה, היית אז אדון ומלך לרגע.

הרגע הגדול שברגעי חוויה זו הוא, ללא ספק, הרגע בו הגשמת חלום מודחק. כאשר השתמשת בכסף כדי לרכוש את אותם החפצים בהם חשקת מזמן. ועל רגע זה, באמת חבל. יכולת להיות מאושר, לו היית נוהג אחרת – בביכורי רווחיך.

זמן רב עבר מאז, ובוודאי גם אתה מבחין היום בצל שליווה את רגע ההנאה ההוא. מבלי להרגיש, הרי נכרתה אז ברית הנצח בינך לבין הממון. אז, נעשה הצעד הראשון – הבלתי מבוקר – על מסלול הרדיפה אחר צבירתו של ההון, ועל הסטאטוס שהוא מקנה. באותו רגע, למדת אתה, למדת אני, למדנו כולנו, משהו – על עצמתו הכבירה. על ערכו המסתורי, ההופך לאיטו לערך מוחלט בלבנו. אנו נקשרים אליו במשך הזמן בעבותות אהבה שאינם אלא אזיקים כובלים.

אנא, התבונן נא מסביב, בדמות החברה, זו שלנו. האזן לקינות העולות מארבע פינות העולם והארץ. הקשב לדיבורים על החיים שהפכו לחומרניים ללא תקנה. על ההוויה החברתית, שבגלל חומרנות זו, מטילה שעמום. ומשום שהיא נעה, ללא תכלית, על ציר הכסף הקסום אך המשעבד, רב הכוח והמדכא – הינה חסרת תוכן ונעדרת יופי…

ולפעמים, מתנגבת שאיפה קטנה אל הלב המיוסר: לחזור לאחור אל החיים הפשוטים. החיים, שאינם מוכתבים על ידי דרישות הממון ושעבודיו. אבל, אלו חלומות קצרים ביותר. אין זמן להאריך בהם. צריך לעשות כסף! הבעיה היא עתיקה, עתיקה מאד. העברי ידע עליה עוד לפני שהציב את כף רגלו על אדמת כנען. אז, לפני שהספיק עוד לזרוע את שדהו לראשונה, לטעת את הכרם ולחשוב על דפוסי החברה העומדת לקום, הוענק לו אמצעי בולם, אשר, לו היה משתמש בו בקפדנות, בהתאם להוראות, היתה חברתו חברת מופת, נקייה מחומרנות מסאבת, למרות העושר הרב והשגשוג הכלכלי השופע.

לאמצעי זה קוראים… ביכורים.

זוהי טכניקת בלימה פשוטה, ערכה היה רב במערכת החינוך העצמי של החקלאי העברי, במלכות ישראל הראשונה, היא היתה תרומה חשובה ביותר לדמות החברה כולה, למרות, שמבחינה מעשית, אין חייבים בה בזמננו, הרי עקרונותיה ברי תוקף גם כיום, לא פחות מאשר באותם ימים קדומים. ואולי אף ביתר שאת.

ואלו הן הוראות הביצוע:

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא וכו' " (דברים כו, א-ב).

להתנחלות ולהתיישבות בארץ, קדם צוו לקיחת ראשית פרי האדמה, וכך מתאר רש"י את צורת קיומה של מצווה זו:

"אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימן ואומר: הרי זו ביכורים".

כלומר, אדם יורד לשדהו, לאחר חודשי עמל, אחרי ימים ארוכים של זיעה ומאמץ, של חרישה וזריעה, ניכוש ושמירה, יורד ומבחין בניצני פרי העבודה הקשה, חש בכל הלב המתרחב את גאוות הקניין והרכוש. ואז, רצונו עז לקטוף את התאנה ולבלוע אותה ככה, שלימה. אבל, במקום זאת… הוא כורך גמי מסביבה. הוא יודע שאינה שלו.

זוהי הכנעת יצר מאין כמוה, מכריז הפרשן האברבנל: "כי הביכורים חביבים מאד אצלו". אמנם כן, בכפייה העצמית הזאת הפסיד אדם זה את התאנה שבכרה לפני השאר, את אשכול הענבים הראשון וכו', אך בעצם ה"הפסד" זכה לאיזון, להגדרה מציאותית יותר של המושגים: רכוש וממון. המרחק ששמר מן הרכוש החומרי – אף כי בכוח הצו – מנע ממנו את ההשתעבדות לו, העניק לו שליטה עליו והוא נשאר חפשי ומשוחרר, מחוץ לחבלי קסמיו. לאחר השלב הראשון, שהיה לבטח הקשה ביותר, נטל החקלאי של אז את הביכורים, שם אותם בטנא ועלה איתם לירושלים אל מקום המקדש. ובעוד הסל על כתפו נשא נאום. נאום, אשר העיד על אופי הנואם ובו זמנית גם עיצב את נשמתו.

נאום קצר, הכולל בקרבו את כל המרכיבים של "מצב האומה" ושל ההיסטוריה שלו, מן הימים של טרם שעבוד מצרים, דרך הגאולה מן הגלות ועד השיבה אל הארץ.

יושם נא לב במיוחד לפסוק הבא, בדבריו של החקלאי, מביא הביכורים:

"ועתה, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'. והנחתו לפני ה' אלוקיך והשתחווית לפני ה' אלוקיך" (שם י).

וכן לפסוקים הבאים:

"כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לנו" (שם ג')… "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה' " (שם, י).

"באתי" – אמר האיכר מביא הביכורים, גם לאחר מאות שנות התנחלות. לא "אבותיי באו" אלא – "באתי". לא על "נחלת אבות" דורכות רגלי, לא מולדת מובנת מאליה היא לי, הארץ הברוכה הזאת, כי אם מתנה המתחדשת מידי שנה בשנה, אשר תמיד אני בא אליה. ומוסר את ראשית הפירות אשר נתת לי.

אלו יסודות הנאום. נאום, אשר אם נישא בכוות הלב, דוחה הוא כל שיגרת חיים מעייפת. בכוחו להציף את הישות כולה, ברגש הכרת תודה עמוקה, היפה והמשמחת מכל הרגשות הטבועים בנפש האדם. ואז:

"והשתחווית לפני ה' אלוקיך ושמחת הכל הטוב אשר נתן לך וכו'" (שם, י-יא).

כך עמד אז, כל יחיד ויחיד בעם ישראל, מזדהה הזדהות גמורה עם עמו ותולדותיו. חי מחדש בלבו את חווית קבלת הארץ. ותוך וויתור על ראשית פרי העמל, למד בצורה מוחשית להכיר תודה, לשלוט ברכושו, לשמוח בו בלא בקשת חידושים מתוחכמים שיגרמו לשמחה – מחוצה ללבו.

ומיחידים כאלו, בהצטרפם יחד, יכולה לצמוח חברת מופת. ומה נותר לנו אביוני הדורות, למקרא חוזר של פרשה יפה זו? – רק געגועים וקרעי חלומות, אך בהם עצמם קורטוב מן המרפא.

http://www.aish.co.il/tp/pul/56157067.html

אבנים בראש ההר

כי תבוא(דברים כו:א-כט:ח)

אבנים בראש ההר

"וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת" (דברים כז, ח)

"מה עושות כאן האבנים הללו?" היה שואל כתב צבאי, לו התגלגל אל מחנה ישראל בעת צליחת הירדן, בשעה שנערך לכיבוש כנען.

והאבנים היו גדולות וכבדות. אבנים, שהמצביא יהושע ציווה ליטול מקרקע נהר הירדן. הכהנים עוד ניצבו על עומדם במרכז הנהר, שמימיו נבקעו, ובידיהם ארון העדות, בו היו מונחים לוחות הברית. העם כולו כבר עלה בחופי כנען. והנה מורה יהושע לשנים-עשר איש, שנבחרו מכל שבטי ישראל לתפקיד זה, לשוב אל מקום עומדם של הכהנים בנהר "והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי בני ישראל… וישאו שתי עשרה אבנים מתוך הירדן… ויעברום עמם אל המלון וינחום שם…" (יהושע ד, ה-ח).

בכך, לא הסתיימה פעילות יוצאת דופן זו. בהתאם למסורת שבע"פ בתלמוד, עמדו אבנים אלו במוקד ההתעניינות של בני ישראל, ביום צליחת הירדן. הן דחו את ההתרכזות בעימות הצפוי עם עמי כנען הפיגו את המתח והדריכות מפני הבאות, אף הקהו מתחושת ההתפעמות, שאחזה בם לנוכח תחילת התגשמות החלום – בעומדם, סוף סוף, על אדמת ארץ האבות וההבטחה. כל אלו נשכחו, והאבנים הגדולות הללו עמדו במרכזה של פעילות עניפה ומאומצת. כה יספרו לנו המקורות:

"בוא וראה, כמה ניסים נעשו לישראל באותו יום. בו ביום עברו את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל, יותר מששת מיל, ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם… ואח"כ הביאו אבנים, ובנו את המזבח, וסיידוהו בסיד, וכתבו עליו את כל התורה כולה באר היטב בשבעים לשון, והעלו עולות ושלמים, ואכלו ושתו ושמחו וברכו וקללו (הכונה היא למעמד הברית בהר גריזים והר עיבל שליד שכם, ברית, שכללה גם ברכות וקללות) וקבלו (פירקו) את האבנים ובאו ולנו בגלגל…" (ילקוט שמעוני יהושע, יד).

ובכן, מלחמה בשער, ואלו הן הכנותיהם. כצעד "מלחמתי" ראשון, יצאו למסע "אבנים" מהיר עד להרי שכם. שם, "העלו עולות ושלמים, אכלו, שתו ושמחו", ושבו במהירות לבסיס האם – גלגל, כשאינם שוכחים, כמובן, ליטול עמם את… האבנים המכובדות. אלו היו חוויות היום הראשון על אדמת המולדת. למחרת כבר התפנו לארגון המערכה על יריחו.

אכן, במבט ראשון – התנהגות מוזרה. אולם, הם שאבו אותה מפסוקי פרשת השבוע. משה, הוא שנתן את ההוראה, אחת ההוראות האחרונות בחייו:

"והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ… והקמת לך אבנים גדלות ושדת אותם בשיד" (דברים כז, ב).

בני ישראל קיימו את הצוו בנאמנות, ככתוב בספר יהושע, וכמבואר במדרש שצוטט לעיל.

מאליה עולה שאלת המשמעות. מה מטרת כל אלה? מה מביעות אבנים אלו? מדוע הוענקה להם חשיבות כה מרובה?

עיון נוסף בפרטי צוו זה יאלפנו בינה. מתברר, שבאמצעות אבנים אלו ביקש משה להשריש בלב העם, בפעם המי יודע כמה, את מטרות היסוד, שלמענן מוענקת לו ארץ זו.

אבנים אלו נבחרו למטרה מסוימת מאוד:

וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת, בעברך, למען אשר תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש… והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה… בהר עיבל… וכתבת על האבנים אל כל דברי התורה הזאת באר היטב" (שם, ג-ח).

האבנים היו, אפוא, אבני עדות רב תכליתיות. אין כמו יום ההתרגשות הגדולה, יום צליחת הירדן, להפוך עדות זו למציאות מוחשית בחייהם. הצורך, שנכפה עליהם להסיט את ההתעניינות מארץ ישראל, מן המבחנים הצפויים, ומן האויב המבוצר בעריו, אל אבנים אלו – דרשה מכל בן ישראל מאמצים נפשיים כבירים, המותרים את רישומם לימים רבים.

כי על אבנים אלו כתבו את התורה. ואם כי דעת הפרשנות חלוקה, מה בדיוק נכתב עליהן (אם התורה כולה, אם חלקים נבחרים מתוכה, אם נוסח מקוצר של תרי"ג מצוות וכדומה), ברור, שהכתיבה עצמה תבעה זמן, וכל אותו זמן, קפא העם תחתיו במנוחה מאונס, צופה בכותבי התורה. "פסק זמן" זה שהוכרז, יצר, ללא ספק, אפקט פסיכולוגי חיובי בלב העם הממתין.

יום צליחת הירדן נוצל, אפוא, להבהיר לעם פעם נוספת את מטרת העל, לבואו ארצה. מטרה, הגלומה במלים הבאות, שנאמרו בהקשר לכתיבה זו:

"…למען אשר תבוא אל הארץ" (שם, ג).

למען תורה זו אתה בא אל הארץ. היא חוקת היסוד שלך ומורת דרכך. היא מעניקה לך את זכותך עליה, ולמען קיומה אתה זוכה בה.

אולם שם, בהר עיבל, כתבו על אבנים אלו את כל התורה "באר היטב" (שם), שפירושן, לדעת המדרש (הובא ברש"י), "בשבעים לשון".

בשבעים לשונות העמים, למען יבינו גם הם, למען יחדור חזונה גם ללבותיהם. וכך הזכירו לעם העברי, ביום, שהחלה התנחלותו בארץ, שאין זו ארץ נחלה ומנוחה גרידא, כי אם ארץ השליחות והיעוד, ארץ האתגר הגדול. מן התפקיד להקים בה חברת מופת נובע תפקיד נוסף: לשמש מגדלור לעמים, לא כמרכז הטפה בינלאומי חלילה, כי אם בעצם דוגמת החיים על פי התורה, שתמשוך ותביא אותם לכאן, לחזות בפלא, ולהפיק ממנו את מירב התועלת, למען חייהם שלהם.

מסר זה נחקק על האבנים הגדולות, דווקא שם, בסביבות העיר שכם. שם, במקום שמאות שנים קודם לכן, זכה האב הראשון לברכה:

"והיה ברכה… ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב, ב-ג).

בעצם העתקת התורה לשפות העמים, מזים עם ישראל, מיד עם בואו לארץ, את העלילה, שדבקה בו במשך הדורות: שייחודו הינו התנשאות; שיהירותו מביאה אותו לשנאת עמים; שאינו מוטרד כלל מגורל האנושות, ותחושת עליונות מזלזלת ("אתה בחרתנו") בסיסית מקננת בו. והנה, צעד עתה בעקבותיו של אברהם. כמוהו, הגיע העם לשכם, וכמוהו, הקדיש את תחילת פעילותו כעם, למען הביא את בשורת התורה לאומות העולם. ומי יודע אם חובה מוזרה זו, לכאורה, שחייבה אותו למהר לסביבות שכם, עוד בטרם נכבשה הארץ, לא באה, אלא כדי לקשר את בריתם עם הארץ, התורה ושליחותם האוניברסלית – אל בריתו של אברהם. להכריז במקום, בו זכה הוא לברכת האלוקים: "לך אברהם הובטחה הארץ, ואילו אנו מכריזים עתה, במקום, שבו ניתנה הבטחת האלוקים, על תחילת הגשמת חזונותיך".

אבנים אלו אבדו. אין איש ידוע את מקומם. חז"ל מספרים לנו על חכמי האומות שבאו לקלוט דברי תורה מן הכתוב עליהם.

אך, גם אם אבדו האבנים, הרי לא אבד חזון הפניה אל האומות. התנ"ך כבר הפך מזמן לספר העמים, וסיפור תרגומיו הינו אחת ההרפתקאות הרוחניות המרתקות ביותר, שידעה האנושות. עד ימינו תורגם התנ"ך – כולו או חלקים ממנו – ל- 1710 שפות ודיאלקטים שונים. בהתאם למספרים רשמיים (אונסק"ו) הופצו בין השנים 1800-1950 למעלה ממיליארד וחמש מאות אלף עותקים, ואילו בין השנים 1966-1970 בלבד, עלתה תפוצתו מ-80 מיליון עותקים ל-173 מיליון עותקים.

כך, נקלט בחלקו מסר האבנים הגדולות, שהובאו מן הירדן אל הר עיבל (ונעתקו משם אל הגלגל). ואף, כי לא נקלט במלוא טהרת הכוונה הראשונה – הרי הטביע את רישומו העמוק על התרבות האנושית.

http://www.aish.co.il/tp/pup/48853947.html

הגשמה עצמית

כי תבוא(דברים כו:א-כט:ח)

הגשמה עצמית

חֶרְדַּת אָדָם, יִתֵּן מוֹקֵשׁ; וּבוֹטֵחַ בַּה' יְשֻׂגָּב.
(משלי כ"ט, כ"ה)

"שלום. אני רופא, ומי אתה?""אני עורך-דין, ואתה?"

"אני זולל-עוגיות מומחה, ואתה?"

למען האמת, אני ממש לא עורך-דין או רופא. אפילו לא הייתי רוצה שיחשבו עלי ככזה. אני אדם. אני – אני!

אין אף אדם אחר בעולם שהוא כמוך. בלתי אפשרי לבטא במילים מי אתה. המלים עצמן יוצרות השוואה. אין מילים לתאר את הסוג המיוחד של הנדיבות שלך, של הידידותיות שלך או של האהבה שלך.

מי שמציג את עצמו בפני אחרים בתור "עורך-דין", משליך הצידה את מה שמיוחד בו ומייחד אותו, ומתעלם ממנו. מסוכן להגדיר את עצמנו בתור מה שאנחנו עושים בין 8:00 ל- 16:00 (או בכל זמן אחר של היום). לחשוב על עצמנו במונחים של כל פעילות בודדת שהיא, זה דיכוי חמור של הדימוי העצמי שלנו. כשאנחנו משווים את עצמנו לכל שאר עורכי-הדין, אנחנו כאילו קובעים בבהירות: "אני לא בן-אדם, אני קריירה".

לרוע המזל, זו בעיה שאנחנו מפתחים כבר בשלב מוקדם מאוד של חיינו. כל ילד נשאל: "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" השאלה הזאת כרוכה בהשלכות דקות, שפוגעות במידה ניכרת בפיתוח אישיותו של הילד. האם הילד שנשאל שאלה כזאת, לא יגדל מתוך המחשבה: "מה רע בלהיות 'אני'? האם אני כל כך גרוע שאני צריך להפוך להיות משהו אחר כשאגדל?"

לנסות להיות

רבים מאיתנו עברו את 20-30 השנים האחרונות בניסיון "להיות" מישהו. עכשיו אנחנו מתחילים לשאול "מי אני?"

"אולי," אנחנו חושבים, "המרוץ המטורף 'להיות מישהו' לא שווה את זה? אולי אני כבר מישהו חשוב, ואני לא צריך להיות אף אחד אחר?"

הלל, התנא הגדול, אמר: "וכשאני לעצמי, מה אני?" (פרקי אבות, א', י"ד). כלומר, אם אני שואל את השאלה: "מי אני אמור להיות?" אז בסופו של דבר אצטרך לשאול: "מה אני?"

"להיות או לא להיות" של שיקספיר, משקף את ערכיה של החברה המערבית. ביהדות "להיות או לא להיות" זאת לא השאלה. "מה לעשות ומה לא לעשות" – זאת השאלה היהודית.

היהדות טוענת שרק על ידי "עשייה" האדם "נהיה". במלים אחרות – ככל שאנחנו עושים יותר, ככה אנחנו נהיים יותר.

חשוב להבין ש"להיות יותר" לא מוגדר במונחים של שעות עבודה, או תוצר, אלא במונחים של כיוון ומטרה. ככל שהמטרה שלנו גדולה יותר, ככה אנחנו נהיים גדולים יותר.

להידמות לאלוקים

"…עצביהם (הפסלים שלהם) כסף וזהב, מעשה ידי אדם. פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו… כמוהם יהיו עושיהם, כל אשר בוטח בהם. ישראל, בטח בה'…" (תהלים קט"ו)

כשאדם נהיה דומה לדבר שבו הוא מאמין, זאת תוצאה טבעית. מה שאנחנו מחשיבים בתור הביטוי הנעלה של החיים, הוא הדבר שנוקיר, נחקה אותו, נחפש ונשאף אליו. אם מישהו חושב שכוכבי סרטים או ספורטאים מקצועיים הם פסגת החיים, אז אותם הוא יחקה. אם הוא מחשיב אותם בגלל שהם יודעים לבעוט בכדור, אז הוא יגדיר את חייו עצמו על פי אותן הגדרות משפילות. אם אנשים ריקניים הם האלילים שלו, אז גם הוא עצמו יהיה ריקני.

דרך עבודת האלילים הובילה את מאמיניה להיות כמו אליליהם. לאלילים יש עיניים, אבל הם לא רואים דבר. גם לעובד האלילים יש עיניים, אבל הוא לא רואה דבר. אנשים כאלה מפספסים את היופי והמשמעות של החיים. איך יכול מישהו, שחושב שחתיכת עץ או אבן יכולה להיות מקור החיים כולם, להכיל ולהבין עד כמה החיים עשירים ועמוקים באמת? מה שאנחנו "נהיים" נובע ממה שאנחנו מחשיבים בתור מקור החיים. מי שמאמין שמקורות האנרגיה שלו הם שקלים ודולרים, יהפוך להיות נהנתן.

לכן אין כל פלא, שבעולם שבו החומרנות משתוללת, לאנשים רבים אין עמקות רבה יותר מאשר לכסף, שהם מאמינים שיפתור את כל בעיותיהם.

דרך המשמעות העמוקה

ככל שמטרת החיים שלנו גדולה יותר, ככה אנחנו הופכים להיות גדולים יותר.

כדי למצוא הגשמה, אדם זקוק לקווים מנחים ולאסטרטגיה. החיפוש אחר מטרה ומשמעות דורש הרבה יותר כלים מכפי שנדרש כדי להשיג ריקנות. חוקי הפיזיקה אומרים שכל גוף יתקדם לכיוון בעל ההתנגדות הנמוכה ביותר. מכיוון שאנו יצורים חומריים, אנחנו זקוקים לאסטרטגיה יעילה במיוחד כדי "לשבור" את הגלישה שלנו לנתיב הקל וחסר המשמעות.

אם לעומת זאת, אנחנו חושבים שהאלוקים, הנצחי ובעל הכוחות כולם, האלוקים בעל ההבנה והחסד האינסופיים, הוא מקור החיים, אזי רבדים אחר רבדים של עמקות, חוכמה, יופי והוד – עומדים וממתינים לנו שנחשוף ונגלה אותם.

כדי להגיע למעמקים האלה, אנחנו זקוקים לכלים. לכן אומרת לנו התורה – בפרשת השבוע הזה (דברים כ"ח, ט') – להידמות לאלוקים. הטכניקה הזאת מאפשרת לנו לראות את העולם במבט "אלוקי" כביכול.

שאלו את עצמכם: מה היה האלוקים עושה אילו היה במקומכם? באיזו דרך הוא היה בוחר? ההזדהות עם האלוקים מאפשרת לנו להעלות את עצמנו מעל לקטנוניות החיים. היא נותנת לנו פרספקטיבה שבשום פנים ואופן לא נוכל להשיג אם ננסה להידמות לשחקן קולנוע.

אם אנחנו שואפים לקיום הנעלה ביותר שיכול להיות, הוא מוכרח להיות "התדמוּת לאלוקים". שיא כזה אי אפשר לשבור. מי יכול להיות יותר 'גדול' מזה?

אם מקור החיים הוא מין 'מרק' קדמון, אז כל מה שאדם יכול להיות הוא שף גדול. אבל אם מקור החיים הוא האלוקים עצמו, אין גבול לאן יכול האדם להגיע.

סיעור מוחות – שאלות למחשבה

שאלה ראשונה: האם הצלחה וכישלון משפיעים על הדימוי העצמי שלך?

שאלה שנייה: מה יעניק לך דימוי עצמי חיובי יותר?

שאלה שלישית: את מי אתם מַאֲלילים? האם זהו מודל נעלה לחיקוי?

http://www.aish.co.il/tp/bwb/48853992.html

ללמוד להודות בטעויות

כי תבוא(דברים כו:א-כט:ח)

ללמוד להודות בטעויות

כולנו יודעים שאדם וחווה עשו טעות חמורה בגן-עדן. אך האם הטעות המהותית שלהם הייתה האכילה מעץ הדעת? מסתבר שלא. אם נביט בפסוקים (בראשית ג':13-8), נגלה דבר עמוק ביותר:

"[לאחר שאכלו מעץ הדעת] ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוקים בתוך עץ הגן. ויקרא ה' אלוקים אל האדם, ויאמר לו 'אייכה' [היכן אתה?]"

"ויאמר [אדם] את קולך שמעתי בגן, ואירא כי עירום אנוכי, ואיחבא".

"ויאמר [ה']: מי הגיד לך כי עירום אתה? המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?"

"ויאמר האדם: האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ, ואוכל".

"ויאמר ה' אלוקים לאישה: מה זאת עשית?"

"ותאמר האישה: הנחש השיאני [שכנע אותי] ואוכל".

רש"י מסביר את מהלך האירועים כך: הקב"ה יודע מה עשה אדם, אך הוא בוחר שלא לתקוף אותו בהאשמות. במקום זאת, הקב"ה מנסה לנקוט בדרך של שיחה, כשהוא שואל בדרך עדינה ולא מאיימת: "אייכה?", איפה אתה? הוא נותן לאדם הזדמנות להודות בטעות שעשה, ולהביע חרטה על מעשיו.

במקום לנצל את ההזדמנות להודות בטעות ולשוב בתשובה, האדם מתחבא ומאשים את אשתו בכל. חוה מעבירה את האחריות לנחש.

במקום לנצל את ההזדמנות להודות בטעות ולשוב בתשובה, האדם מתחבא ומאשים את אשתו בכל. חוה מעבירה את האחריות לנחש. וחוזר חלילה כשכל אחד טוען שלא עשה שום טעות!

…וזו הייתה הטעות החמורה ביותר שלהם!

אלוקים יודע שאיננו מושלמים. הרי הוא זה שברא אותנו כך! אך הוא בהחלט מצפה מאתנו לקחת אחריות על מעשינו ולהודות בטעויות שאנו עושים. משום שאם לא ננהג כך, לא קיימת כל תקווה לתקן את דרכינו בעתיד.

את המסר הזה ניתן ליישם גם בחינוך הילדים. דמיינו שאתם נכנסים למטבח ומוצאים את הבן שלכם עומד על השיש, מושיט ידו לצנצנת העוגיות. אל תאשימו, אל תתקפו, אל תדחקו אותו לפינה. המעשה של לקיחת העוגיות כבר נעשה, כעת השאלה היחידה שנותרה היא, כיצד יתמודד הילד עם הטעות שעשה. נסו לומר לו כבדרך אגב: "הֶי, מה קורה עם העוגיות?". אמירה כזאת נותנת לו הזדמנות להודות באמת, מבלי שירגיש מאוים.

---

אל תדחיקו

מדוע כל כך הרבה אנשים מתקשים להודות בטעויות שלהם?

סיבה אפשרית אחת היא, שללא עקרונות מוחלטים של טוב ורע, אין מה שיחייב אותם להודות במעשיהם.

עיתון מסוים פרסם את הדברים הבאים:

מספרת אישה, שבנה נרצח בפיגוע טרור: "הגעתי לבית המשפט, והנאשם ברצח הסתכל עלי במבט של 'מה הבעיה שלך? אז מה אם רצחתי את הבן שלך?'". מתוך עשרות משפחות שנעזרו בטיפול נפשי בכדי להתמודד עם רצח יקיריהן, ניתן לספור על יד אחת את אלו מהן שזכו לשמוע חרטה וצער מהאדם שרצח את יקירם. מדובר בפחות מאחוז אחד".

בחברה המערבית מדובר בתופעה נפוצה מאד שאנשים נמנעים מלהביע חרטה על מעשיהם. בין אם מדובר בנהג ש'חתך' את הנהגים האחרים על הכביש, או באדם שהרס מערכת נישואין, ההודאה באשמה היא לגמרי מחוץ לאופנה. למעשה החברה "הנאורה" של ימינו עושה הכל בכדי להסיר לחלוטין את מושג "האשמה" מהלקסיקון שלנו. הרבה יותר קל לתרץ את הטעויות שלנו בהסברים מלאי הגיון. תחושת האשמה איננה נחשבת טובה לבריאותינו, ולכן מציעים לנו – "תדחיקו את זה!".

ההדחקה הזו איננה בריאה. כאשר אנו מסרבים להודות במעשינו, ההרגשה הרעה אינה נעלמת, להפך, היא מתגברת ומכרסמת בנו עד שנתייחס אליה, נודה במעשינו ונתקן את דרכינו.

ההדחקה הזו איננה בריאה. כאשר אנו מסרבים להודות במעשינו, ההרגשה הרעה אינה נעלמת, להפך, היא מתגברת ומכרסמת בנו עד שנתייחס אליה, נודה במעשינו ונתקן את דרכינו.

ברמה אחרת, הדחקה שכזו ממש מסוכנת. כאשר אדם חוזר על פעולה אסורה שוב ושוב, הוא בסוף נותן לה הסבר הגיוני שהופך אותה עבורו לנכונה ומותרת. "הימל", החייל הנאצי, כתב שבניסיונו האישי ברציחת יהודים, נקודת המפנה הגיעה כשהוא הצליח להירדם בלילות ללא כל תחושת אשמה. בשלב ההוא, הוא הבין שמשם כבר אין דרך חזרה.

---

אימרו זאת בקול רם

פרשת השבוע מספקת לנו כלי חשוב שיסייע לנו להודות במעשינו:

כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך… ואמרת לפני ה' אלוקיך: 'ביערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו לגר ליתום ולאלמנה'"… (דברים כ"ו:13-12).

התורה מלמדת אותנו שהמפתח להעריך את הרמה הרוחנית שלנו באופן אמיתי, הוא לומר בקול רם ולבטא במילים, איפה הצלחנו ואיפה נכשלנו.

הפירוש על מחזור התפילה של הוצאת ארט-סקרול מסביר זאת כך:

"האדם הוא יצור אינטליגנטי, חושב ויצירתי, ולכן מתרוצצות בראשו מחשבות שונות באופן בלתי פוסק. אפילו מחשבות מעודנות של חרטה ושיפור-עצמי אינן זרות לו, אך הן אינן מחזיקות מעמד למשך זמן רב. בכדי שמחשבותיו יאריכו ימים, על האדם להמיר אותן למילים, משום שתהליך החשיבה מגיע לשיאו רק כאשר הרעיונות מקבלים ביטוי והבהרה.

אדם שמצליח במאמץ רב להוציא מעצמו את האמת המכאיבה: "חטאתי", מבצע בכך מעשה גדול ומשמעותי".

זה לא כל כך קל כפי שזה נשמע. בדרך כלל מאד קשה לאנשים להודות במפורש שהם עשו מעשה שגוי. אנחנו מצטיינים בלהמציא לעצמנו תירוצים. אנו מסרבים להודות באמת. אנחנו זורקים את האשמה על מישהו או משהו אחר. אנחנו מכחישים את המובן מאליו. אנחנו מצטיינים במתן הסברים הגיוניים. אך אדם שמצליח במאמץ רב להוציא מעצמו את האמת המכאיבה: "טעיתי", "חטאתי", מבצע בכך מעשה גדול ומשמעותי".

---

דברו אל עצמכם

השיעור הזה חשוב במיוחד כשמתקרבים לימים הנוראים, תקופה בה אנו נדרשים "לעמוד מול המראה" ורואים את המציאות הלא כל כך מחמיאה, של מי אנחנו באמת.

הרמב"ם מסביר:

"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן… חייב להתוודות לפני הא-ל… כיצד מתוודה? אומר 'אנא, השם! חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך; ועשיתי כך וכך; והרי ניחמתי ובושתי במעשי; ולעולם איני חוזר לדבר זה". (הלכות תשובה, א':1).

במסורת היהודית, הוידוי הוא עניין אישי המתנהל רק בינך לבין הקב"ה. למעשה, המלה "להתוודות" נאמרת במשקל 'התפעל', בכדי לשקף שמדובר בפעולה שאדם עושה על עצמו. למרות שאנו מדברים אל הקב"ה, אנו פועלים לשנות את עצמנו – הרי הוא כבר יודע את האמת.

הבעיה מתחילה כאשר איננו מוכנים להודות באמת בפני עצמנו. כמו שאמר הנביא ירמיהו: "הנני נשפט אותך על אומרך 'לא חטאתי" (ירמיהו ב':35).

הבעיה מתחילה כאשר איננו מוכנים להודות באמת בפני עצמנו. כמו שאמר ירמיהו הנביא: "הנני נשפט אותך על אומרך 'לא חטאתי" (ירמיהו ב':35).

אם נשכיל להשתמש בכלים שמלמדת אותנו פרשת השבוע, נוכל להפסיק להתכחש ולהתחיל להתמודד עם הטעויות שלנו ורק כך נוכל להגיע לצמיחה והתקדמות.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.

http://www.aish.co.il/tp/sw/48853782.html