ג'תר"ח – שמעון התרסי מבית חשמונאי התמנה לכהן גדול, מפקד הצבא ונשיא

שמעון התרסי

שמעון התרסי (או שמעון התטי לפי יוסף בן מתתיהו בספר קדמוניות היהודים ; ? – 134 לפנה"ס) היה כהן גדול ונשיא היהודים החל משנת 153 לפנה"ס. הוא היה בן לשושלת החשמונאים, בנו השני של מתתיהו הכהן.

שמעון היה השני בבניו של מתתיהו הכהן והשתתף במרד החשמונאים בתחילה תחת הנהגתו של אביו, ולאחר מכן תחת הנהגת אחיו הצעיר יהודה המכבי. לאחר הניצחונות על אנשי הממלכה הסלאוקית בקרב אמאוס, וכיבוש ירושלים, החליטו אנשי בית חשמונאי לכבוש את הארץ ולטהרה מזרים. שמעון נשלח אל הגליל, שם עמדו היהודים כנגד אנשי הערים ההלניסטיות עכו, צור וצידון. במאבק האתני בין האוכלוסיות הצליח שמעון להכות בחילות תושבי הגליל שאינם יהודים, אשר רבים מהם נמלטו אל עכו המבוצרת. בו בזמן העביר יהודים שהיו מצויים במיעוט ובסכנה במקומות מגוריהם אל ארץ יהודה.

לאחר תבוסתו ומותו של יהודה המכבי בשנת 160 לפנה"ס בקרב אלעשה, נמלטו שמעון ואחיו יונתן הוופסי אל עבר הירדן, והמשיכו משם את המרידה.

יונתן הצליח לנצל את הסכסוכים הפנימיים בממלכה הסלאוקית, ולהשיג לעצמו מן השליט אלכסנדר באלאס את משרת הכהן הגדול. הייתה זו תקופה של ביסוס ויציבות של השלטון היהודי העצמאי בארץ, בחסות הסלאוקים, אך לאחר שבאלאס נרצח, והוחלף בדמטריוס השני, החלה שוב תקופה של אי יציבות. על שלטונו של דמטריוס השני ערער אנטיוכוס השישי בנו הצעיר של באלאס, שהיה אך ילד, ונתמך על ידי שר צבא בשם טריפון. יונתן תמך בטריפון, אך זה פיתה אותו לעכו, ושם כלא אותו.

כליאתו של המנהיג הכריזמטי והפופולרי אשר הנהיג את העם לעצמאות מאז מותו של יהודה המכבי, הייתה נקודת שפל, ופחד נפל על רבים מפני אובדן העצמאות וחידוש הגזירות, אך שמעון לקח על עצמו את ההנהגה באופן מיידי.

בתחילה נלחם בטריפון וצבאו, והניסם מיהודה. במלחמה זו ניסה טריפון בתחילה להשתמש ביונתן כקלף מיקוח, אך לאחר מכן, במהלך נסיגתו, רצח אותו. שמעון כרת ברית עם אויבו של טריפון דמטריוס השני. ברית זו הייתה המשך למדיניותו של יונתן לנצל את הסכסוכים הפנימיים בין הפלגים היריבים בממלכה הסלאוקית, על מנת להשיג הישגים מדיניים. עקב הברית הוכרזה ממלכת יהודה לממלכה חופשית ועצמאית, שאינה משלמת מס לממלכה הסלאוקית. שנה זו 142 לפנה"ס בה קיבלה הממלכה את עצמאותה, נחשבה אז לשנה הראשונה לספירה החדשה, וממנה החלו למנות את השנים בימי ממלכת החשמונאים, אשר הייתה הממלכה העצמאית הראשונה מאז ימי צדקיהו אחרון מלכי בית דוד.

שמעון ניצל את מעמדו החדש, והשיג הישגים צבאיים. בין השגיו הצבאיים נמנים כיבוש גזר, יפו והכנעת חיל המצב היווני שישב במצודת החקרא בירושלים, והיה מיטרד בלתי פוסק בימי יהודה ויונתן, ומעוזם האחרון של המתיוונים. המצודה נכבשה בכ"ג אייר, שנת 141 לפנה"ס ויום זה נקבע אף הוא ליום שמחה בימי ממלכת החשמונאים. האירוע נחשב לאחד מהשגיו הצבאיים הגדולים של שמעון, והונצח בספר המכבים, ואף במגילת תענית. כן נחרטו לוחות נחושת המפרטים את מעלליו של שמעון, ובהם כיבוש החקרא, והוצבו על הר ציון.

בין פעולותיו החשובות של שמעון הייתה חידוש הברית עם רומא, עליה כתב ההיסטוריון צבי גרץ כי "חזון נפרץ הוא, כי יד הנוטע את עץ הדרור תשים בקרבו גם את התולעת המכרסמת את פרחי החן", ואכן, ברית זו, ככל שנראתה בשעתה מעשה מתבקש, וכריתת ברית עם כוח עולה שיוכל לסייע לממלכה החדשה כנגד אויביה החיצוניים, נשאה בחובה את פירות החורבן העתידי.

בתחום מדיניות הפנים פעל שמעון למתן לגיטימציה לשלטון שושלת החשמונאים, מסוג זו שהייתה בעבר לשלטון בית דוד. בשנת 140 לפנה"ס כינס שמעון אסיפת עם גדולה (לדעת חלק מן החוקרים יש לתרגם את שם המוסד שנזכר בספר מקבים א, פרק י"ד, פסוק ל"א בתרגום יצחק זעקיל פרענקיל, או פסוק כ"ח בתרגום רפפורט כ "כנסת גדולה". אספה שהייתה מכונסת במקרים בהן נדרשה החלטה קונסנסואלית בעניין הרה גורל, באישור האמנה בימינחמיה ; עם פרוץ המרד הגדול ובמקרים אחרים) אספה זו כונסה על מנת לתת לגיטימציה לשלטונו של שמעון ושלטון יורשיו. שמעון הוכרז כ"מוֹשל וכוהן הגדול לעולם עד עמוד נביא נאמן" (מקבים א, פרק י"ד, פסוק מ"ה בתרגום יצחק זעקיל פרענקיל, או פסוק מ"א בתרגום רפפורט) בכך הוא מונה למנהיג האומה לכל דבר, פרט לתואר "מלך" שלא הוענק לו על ידי האסיפה.

תחום מלכותו של שמעון השתרע אף על מקומות בהם גרו לא יהודים, ואלו לא השלימו בקלות עם שליטם החדש. בתל גזר נמצאה כתובת בה מקלל אדם בשם פמפרס –

"Παμπρς Σιμοονος κατοπαςη πυρ βασιλειον".

משמע "פמפרס (אומר) : מי יתן ותרד אש השמים על בית שמעון".

יורשו של דמטריוס השני אנטיוכוס סידטס, האיר פנים בתחילה כלפי שמעון וכרת עימו ברית, שכן היה זקוק לו במלחמתו כנגד טריפון במאבקי כס המלכות הפנימיים. הוא אישר את מעמדו העצמאי, ואף אישר לו לטבוע מטבעות "ועתה הנה הניחותי לך כל אשר הניחו המלכים לפני, והכוח בידך לעשות מטבעות זהב וכסף בארצך כנפש" (ספר מקבים א', פרק ט"ו, פסוק ה, עפ"י תרגום יצחק זעקיל פרענקיל) קיים ויכוח האם מטבעות שונים שנטבעו בתקופה זו (מטבע שקל שעליו כתובת "שקל ישראל" מצד אחד, ומן הצד השני "ירושלים הקדושה") אכן משויכים לתקופת שמעון. יש הסבורים כי כן, ויש הסבורים כי שמעון לא טבע מטבעות על אף שקיבל זכות זו, מסיבות כלכליות. נוסף לכך, אנטיוכוס נתן עצמאות לשמעון ועמו "העיר ירושלים תהיה קודש וחופשית, והערים הבצורות אשר בנית וכל כלי קרב אשר אספת יהיו תחת ידיך" (ספר מקבים א', פרק ט"ו, פסוק ו' עפ"י תרגום יצחק זעקיל פרענקיל).

אך לאחר מכן, משניצח סידטס את טריפון נשתנה טעמו, והוא דרש דרישות שונות באמצעות שליחו אתנוביוס (אתינוביוש), כגון החזרת מצודת החקרא. "…(כז) וישלח לו אחד מקרוביו את אתינוביוש לאמור לו. (כח) אתם לכדתם את יפו ואת גזר ואת המצודה אשר בירושלים והם ערי מלכותי. (כט) את גבולי הארץ השימותם ונחלתי שמתם לחרבה ועל ערי ממשלתי תשתררו. (ל) ועתה השיבו לי את הערים אשר לקחתם ואת כל תרומות הערים אשר הרימותם מחוץ לגבולי יהודה. (לא ) ואם לא ונתתם לי את כסף מכרם חמש מאות ככר כסף בעד הערים וחמש מאות בעד השמות והתרומות. (לב) ואם תמאנו ומריתם ויצאתי בחרב לקראתכם…" (מקבים א', פרק ט"ו, עפ"י תרגום יצחק זעקיל פרענקיל). שמעון סירב לו והשיב לשליח את האימרה המפורסמת:

	הארץ אשר שבנו לרשתה אחוזת אבותינו היא, ואין לאיש זר חלק ונחלה בתוכה. כי אויבינו שדדו נחלתנו ויאחזו בה באון ובעוול, ועתה כי הצליח ה' את דרכנו לקחנו את נחלת אבותינו וישבנו בה.
– ספר חשמונאים א, פרק ט"ו, פסוקים לד-לה [1]

ומשסירב לשליח, "וילך בחרי אף וישב אל המלך ויספר לו את דברי שמעון ואת יקר תפארת גדולתו ואת כל אשר ראו עיניו ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו" (מקבים א, פרק ט"ו, פסוק ל"ח עפ"י תרגום יצחק זעקיל פרענקיל). לאחר מכן, שלח סידטס את צבאו כנגד שמעון. שמעון העמיד מולו צבא גדול בפיקוד בניו יוחנן ויהודה, ואלו הביסו את צבא סידטס. אירוע זה הביא לשלווה ושלום בשארית כהונתו של שמעון.

אנטיוכוס המשיך לחרוש מזימות כנגד שמעון, וקנה את ליבו של חתנו של שמעון, תלמי בן חבוב, שליט יריחו. תלמי הזמין את שמעון לסעודת חג במבצר דוק, ובמהלך הסעודה התנפל לפתע על שמעון ושניים מבניו שנוכחו שם – יהודה ומתתיהו, ורצחם. (בחודש שבט, שנת 134 לפנה"ס). גורלו זה של שמעון היה זהה לגורל אחיו – אף אחד מבניו של מתתיהו הכהן לא זכה למות מיתה טבעית, וכולם מתו בחרב, אם בשדה הקרב ואם במזימותיהם של הסלאוקים.

בנו של שמעון, יוחנן הורקנוס הראשון, אשר לא השתתף בסעודה שערך גיסו, ונותר בגזר, המשיך את דרכו.